היינו בליווי אצל ברהאן בח’לת מכחול.
היה יום שמש חמים. הנוף נפלא, מגובה ההרים רואים לכל קצוות תבל. הירדן והכפרים שלידו
ממזרח. ההרים שמתגבהים מצפון, ואנחנו בגובה אום זוקא, הרים ממערב, ועד רועי שבדרום.

הכבשים מבסוטות ממעט העשב שצומח. התחילה עונת העכוב. כל הרועים ועוד הרבה ציידי עכוב מגיעים כדי לחתוך את הצמח הזה מלמטה, לחתוך את העלים הקוצניים שמסביב ולהשאיר את הלב הבשרי של הצמח לבישול ואכילה. יש כאלה שגם אוכלים אותו חי, כלומר צומח.

והוא אסור לקטיף, אז אל תגלו לאף אחד. בבית חותכים אותו עוד לעומק ואז מטגנים בצל בשמן ושמים אותו בפנים ומתענגים. עונג פלסטיני.

היום עבר בשקט.

בשעת הצהרים הזעיקו אותנו לעזור לאחד הרועים מאל-פאריסייה להחזיר את החמור שנלקח ממנו באותו בוקר על ידי מתנחל משדמות מחולה. המשימה הייתה משונה ולא ברורה, ובכל זאת נסענו לראות מה נוכל לעשות. היה אתנו גם מלווה רועים נוסף שהצטרף אחרי מרעה אצל יוסף..

הגענו לאזור מחולה, ואז לשדמות מחולה. הרועה בינתיים דבר עם המשטרה, שוטר שהוא מכיר מהעבר, הבטיח שיחזיר לו את החמור. זה לא היה כל כך פשוט כמו שמתואר כאן, ומלא פרטים מעצבנים. אבל נחסוך מכן. ובסופו של דבר הבלתי יאומן קרה. השוטר (שגר בשדמות מחולה) החזיר לאחמד את החמור. וגם הזהיר אותו שלא יתקרב לרותם ולא לשדמות מחולה, ובכלל אסור לו לרעות על ההר.

אחמד ובנו בן ה11 היו במרעה ליד הגדר של שדמות מחולה. שם נתקלו במתנחל קשוח. הוא הרביץ לילד ולקח את החמור והעביר אותו לצד הגדר ששייכת לישוב. כך התחיל הסיפור. 
אז האם מגיע לשוטר צל”ש? או שזה בין הפעמים הבודדות שאכן המשטרה עושה את תפקידה הטבעי ואז גם מזהירה את הרועה…