06:30  יצאנו ללוות את מ’ והדוד שלו ר’ למרעה בגבעות שמעל התנחלות חמרה. הלכנו דרומה מעבר למצפה לֵייבּוֹ, עוד נקודה בלתי חוקית שהמתנחלים השתלטו עליה במטרה לגרש רועים. בשלב מסוים הגיע שוטר שנשלח על ידי משה מהמאחז ודיבר עם מרטין שנשאר במצפה. אחרי כשעה הגיע למצפה לייבו רכב שטח צבאי עם 4 חיילות מגדוד 41 של אריות הירדן והראו לנו (כצפוי) צו של שטח צבאי סגור ופירושו שאסור לרועים הפלסטינים לשהות בו. וגם לא לנו. למי מותר? ניחשתם נכון… רק למשה מהמאחז מותר לשהות בשטח הצבאי הסגור ולרעות את הצאן שלו. למה? כי זו הפקודה שניתנה להן, לחיילות. בדרך כלל התהליך הוא כזה: משה מרים טלפון למג”ד או לסמג”ד ו/או למשטרה והם מייד מפיקים צו ‘שטח צבאי’ סגור עם מפה, ושולחים לשטח חיילים.ות על מנת לאכוף את הצו. בכל פעם שרועה פלסטיני מוציא את האף מחוץ לביתו הוא נתון לאיום בצו שכזה ואין לו שום זכות לענות או לשאול או לערער עליו. לכן הנוכחות שלנו משמעותית במצב כזה. 

לאחר דין ודברים עם החיילות, הבנו לפי המפה המצורפת לצו כי מ’ יכול לחזור עם העדר לביתו רק בשביל העליון, העוקף את גבולות הצו.

בדרך חזרה מ’ דיווח על רחפן שריחף מעל העדר (עוד אמצעי התעללות של המאחז כדי להבהיל את העדר ולפזר את הצאן). אנחנו לא הבחנו בכך כי היינו מאחור עם הצבא, אבל בדרכנו חזרה לביתו של מ’ הבחנו בכבשה שרועה על הקרקע, כנראה נבהלה מהרחפן. הרמנו אותה והיא צלעה בחזרה לדיר.

סיימנו את מרעה הבוקר ב 11:30 והמשכנו ברכבנו לסיבוב חלוקת חבילות בגדים ומשחקים לעוד שתי בעין סכות ופארסיה

לאחר מנוחה בשמורת אום זוקא, חזרנו להשגיח על מרעה אחר הצהריים של מ’, הפעם נשארנו עם הרכב על הכביש המחבר למאחז, מתוך כוונה להיכנס לתוכו אם תהיה תקרית רחפן, בהתאם לדיווח טלפוני של מ’.
המרעה עבר בשקט. 

יצאנו הביתה בסביבות 18:00