5.45 מחסום אזורי ברטעה
כבר בכניסה למחסום מספר לנו בחור צעיר תושב הגדה, שתפסו אותו (מג”ב) באזור קציר ללא אישורים מתאימים, לקחו את האישור שלו לשהות ולעבוד בברטעה המזרחית ושלחו אותו הביתה. עכשיו יהיה עליו לעבור שוב את כל המסלול המפרך כדי להשיג אישור מעבר חדש. הוא אחד מהצעירים שמסתכנים ויוצאים לישראל ללא אישור מתאים, בתקווה למצוא עבודה יומית בעיר היהודית הנבנית באזור – חריש. הפיתוי גדול ורבים עושים זאת, אבל משמר הגבול צד את רובם בכבישים המובילים לאתר הבנייה ושולח אותם ללא הניירת שלהם בחזרה לאבטלה. בחניון הפלסטיני תור לא ארוך שנע בקצב קבוע אל עבר הטרמינל. רוב הממתינים הם באמת אותם פועלי בניין, שלמרבה מזלם הצליחו להשיג עבודה זמנית בבניית חריש. לכשתסתיים הקמת העיר יחזרו להיות מובטלים ועוד יותר עניים.
בשיחה עם נהגי המוניות (המאולתרות) בחניון הבנו שהם לא מתרשמים מהסדר והמשמעת בתור למחסום שהגיעו בעקבות הפעלת חברת אבטחה פלסטינית. יותר מכעיס אותם שהכסף שהמאבטחים גובים מכל נהג על חנייה יומית בחניון הזה (5 שקלים) מוצא את דרכו לכיסים פרטיים של פונקציונרים במועצה ובממשל הפלסטיני. הם בטוחים שגם בצד הישראלי מישהו מכניס לכיסו חלק מהכספים הללו. באיזה עוד מחסומים גובים דמי חנייה?

6.30 מחסום חקלאי עאנין 214
בוקר קריר ומנחם. החיילים השיגו אותנו בכמה דקות. בין היוצאים מהמחסום יש שממהרים ומסתפקים ב”בוקר טוב מה נשמע,” ו”השבח לאל אצלי הכל בסדר..” ואחרים שנהנים לעצור לידינו להחליף מילה. קרין צעירה וחדשה והם סקרנים… אחמד יליד עאנין מספר לנו על החיים שלו לפני שנבנתה גדר ההפרדה. אז היה קופץ ברגל לאום אל פחם (עיר ערבית בישראל) “מרחק (עישון) סיגריה” חמש דקות קונה חמש דקות חוזר. עכשיו אם חסר לו משהו בכפר, אין לאן ללכת. נוסע שעה לג’נין. פעם היתה עבודה בשפע, בישראל. היום חלאס. אין. יושב בבית ולא עובד. חולה. אז ממה אתה חי? יש לו חמישה ילדים כל אחד נותן לו 300 שקל בחודש ובזה מסתפקים. מה לעשות. אין עוד פגישות עם המשפחה שגרה בכפרים מעבר לגדר, יש לו דוד בכפר הסמוך ודודה בכפר מרוחק. רק דבר אחד מצוין קרה לו: בגילו (59) לא צריך אישור מעבר כדי לעבור במחסומים, מספיק להציג תעודת זהות. הוא מבסוט.

7.20 מחסום מרקם חיים טורה-שקד 300
 

צעקות מכיוון התור בצד הפלסטיני. קבוצה של כ 20 איש רבים בינם לבין עצמם ואולי גם עם החיילים. בינתיים אין יוצא ואין נכנס כבר חצי שעה מאז נפתח המחסום. בשני הצדדים תקועות מכוניות. מישהו מסביר לנו: “החיילים בסדר, זה הערבים לא בסדר.” אנשים מגיעים שעתיים לפני פתיחת המחסום כדי לתפוס מקום בתור, ואחרים שמגיעים ברגע האחרון נדחפים.

התלמידים הקטנים עוברים לבית הספר בטורה. אותם לא מעכבים.

8.00 מחסום חקלאי טייבה רומנה 145
בהגיענו יש במקום 2 חיילים שממתינים לתגבורת. כעשר דקות שוחחנו עם אחד מהם, שהעיד על עצמו שהוא מעוניין לשמוע מה יש לכל צד להגיד אבל לא בהכרח מסכים.  הוא השמיע לא מעט סיסמאות שאין בהן אמת כלשהי, את זה אנו שומעות הרבה. אבל הוא הקשיב בעניין וברצון וזה כשלעצמו חידוש.. כעבור 10 דקות הגיעו עוד חיילים ופתחו את שערי המחסום. בדיקת המסמכים התבצעה בשער הכי רחוק והתנהלה בזריזות. כל העוברים ואפילו הצעירים הזדרזו לברך אותנו בבוקר טוב. זה מחמם את הלב.
אנחנו רואות שבחור אחד מעוכב לבירור: הוא ערבי ישראלי תושב אום אל פחם הסמוכה. בא לכפר הפלסטיני טייבה להשתתף באבל לרגל מות אביו. עכשיו הוא רוצה לחזור הביתה, לעיר מעבר לגדר. החיילים מבררים בטלפון אם ל(עשות לו טובה ול)תת לו לחזור הביתה מכאן, מרחק 15 דקות הליכה, או לשלוח אותו למחסום ג’למה כפי שהגיע, מרחק נסיעה ארוכה מאוד. תנחשו מה היתה התשובה.