בליל ה-20 באוגוסט חדרו חיילי חטיבת כפיר לג'נין למה שקרוי "פעילות מבצעית" שתוצאותיה – "הרוג ומספר נפגעים באורח קל" –  דווח דובר צהל.

http://www.idf.il/1133-19477-he/Dover.aspx

את התנגדות תושבי ג'נין לפלישות התדירות לבתיהם כינה יואב (פולי) מרדכי דובר צה"ל "טרור"  והוסיף: "הכוחות פעלו במסגרת ליל מעצרים, וכי מעצרים כאלו הם כלי קריטי שמאפשר ל"עצור את הטרור בעודו מתפתח. מעצרים כאלו הם תהליך יום יומי שמאפשר את השקט שיש לתושבי מדינת ישראל ולתושבי יהודה ושומרון".

אחד מאלו שכונו בהבל פיו של דובר צהל "פצוע קל" הגיע באמבולנס למחסום בדרך חזרה לביתו מבי"ח בירושלים שם טופל מאז אותו הלילה. את חיי הבחור שנפגע מירי כדור חי באגן הרופאים הצילו, אבל לא את גופו. הוא משותק  ממותניו ומטה ואינו שולט בסוגרים.

בראש מושפל עמדה האם  למראשות בנה, ראתה אותו נזקק לעזרת זרים וידעה שזו המציאות שנגזרה עליו לשארית שנות חייו ונגזרה עליה עד שארית ימיה.

גם הפצוע, שפניו ספק פני ילד ספק גבר, ידע שחייו נגדעו.

רק החיילים שעטו על האמבולנס כשרוביהם שלופים ופשפשו בחפצים ובהו במתרחש לא חשבו שהם עדים למחזה שאסור לו להתקיים. הם בצעו את ההוראות וקיימו את הפקודות והקפידו על הנהלים ותחזקו את השגרה ללא זיע בפנים או אי נוחות במחוות הגוף.

–  בין לבין סגרו שוטרים את נתיב התנועה העובר במחסום הרכבים לכיוון פלסטין ובמשך דקות ארוכות הופנו הנהגים לשער הצבאי שנפתח בחומה ומוביל לאר-רם.

איש לא נשאל לאן פניו מועדות. על כולם לציית לפקודה המסומנת בידי השוטר, וגם אם דרכו של הפלסטיני תתארך בשל כך, עליו להבליג ולבצע.

בצד הפלסטיני של המחסום, מכונס בעצמו ובכיסא גלגלים, ישב בחור צעיר חולה סרטן לאחר סידרת טיפולים בבי"ח בגדה וחיכה שיוכל להמשיך את דרכו לביתו שבעזה.

על מושב הכיסא, מימין לגוף הרזה, התפתלה צינורית שתן שיצאה מגופו והובילה לשקית. סובל ומיוסר הוא נשם בכבדות ודודו שלווה אותו פתח עבורו את הכפתורים העליונים בחולצה ונענע את דש הבגד פנימה והחוצה כאילו להכניס לריאותיו את החמצן שחסר בהן.

אישורים היו, תיאומים היו, אפילו מונית הייתה וחיכתה לשניים בצד האחר של המחסום.  רק המפתח לא היה. המפתח שרק הוא פותח את השער שדרכו אפשר להעביר כיסא הגלגלים. כבר שנים שהמנגנון שפותח את השערים בלחיצת כפתור מתוך עמדת החיילים מקולקל ורק באופן ידני ורק עם המפתח הספציפי אפשר לפתוח.

הרבה מאד זמן, אולי שעות (כך לעדות נהג המונית ומכרים מיושביו הקבועים של פתח המחסום) שהחולה ודודו חיכו. ולא צריך להיות מומחה בתורת הרפואה כדי להעריך את ייסורי אדם שרק חזר מטיפולים למחלת הסרטן או כמה השהייה במקום מזוהם שכזה עלולה להזיק לבריאותו הרעועה ואפילו לקצר את חייו.

"השוטר עם המאבטח והמפתח בדרך" אמר החייל בעמדה הקדמית כי כך אמרו לו. אבל השוטר לא בא, והשעון לא עצר, ולהגיע בשעות אחר הצהריים מקלנדיה לרצועת עזה אינו דבר של מה בכך, ואת מחסום ארז סוגרים לנכנסים בשעה 7.00 בערב. וצריך להזדרז. וטילפנו לכל איש ולכל מקום, וגם החייל, שחשש שיאשימו אותו שהוא "מנדנד" וגם סיפר שיש רק שני שוטרים ושהם בטח עסוקים, ושיש להם הרי סדר עדיפויות… בכל זאת טלפן. והמפתח לא הגיע. וטלפנתי לחמ"ל, אבל המוקדנית  ניתקה עלי כי לא הייתי רגועה ולא נחמדה אליה. נכון. לא הייתי. האמת ששתינו, גם רוני וגם אני היינו די היסטריות. ושוב טלפונים, וכולם הבטיחו שהם מטפלים ושתכף… ואז הגיעה קצינה ומאבטח והמפתח, והשער נפתח, והחולה ודודו נכנסו והמשיכו בשבילים הצרים לקרוסלות ולעוד קרוסלות,   ונעלמו מהעין ואולי יצליחו להגיע למחסום ארז לפני שעת הנעילה.

במחסום ג'בע שוב  הפקיעו מפלסטינים את זמנם ורכושם כשכלב ורובים אילצו אותם לעצור בשולי הכביש, לצאת מרכבם, ולצפות מהצד איך מכוניתם הופכת לכיתת לימוד לכלב: פנימה והחוצה, על המושבים ומתחתם, מלפנים ומאחור ולקינוח בתא המטען.

החייל ששמר על החיילת המאמנת תקף אותנו באלימות פיזית ומילולית, דחף וצעק משפטים שכללו  "עם ישראל", "ארץ ישראל" ו"המדינה שלי" וצווח שהם, הפלסטינים רוצחים יהודים והתנפל וכעס וחסם בייחוד את המצלמה, והיה זה ברור ("כמו שתיים ושתיים") שרק בגלל שאנחנו יהודיות הוא לא מכה בנו בכת הרובה.