"משל הבאר" בפְרוּש טאמון. אבל לפני כן, בדרכנו אל הבקעה:
11:25 – 'מעבר שומרון' לכיוון מזרח מאויש על ידי שוטרי מג"ב.
11:27 – באזור 'שערי תקווה' ראינו מתקני משחקים וכן ביתן בעל גג אדום. יתכן שזו 'חדשה ישנה', אבל לנו, שמזה כמה חודשים לא נסענו בכביש 5 ולא ראינו אותם לפני כן, נדמה כי הם חדשים.
11:40 – על הגדר המפרידה את מרדא מכביש 5 תלויות כרזות בגנות ה'הקפאה'. בבית במרדא הסמוך לכביש נראה כי חזרו אליו אנשים ותלויים שלטים המזמינים למסעדה וגם למוסך. נורמליזציה? מרדא פתוחה וגם זיתא. בצידי הדרך ניכרת פעילות מסיק.
11:49 – זעתרה – אין מכוניות מכיוון צפון (מכיוון מערב העמדות כלל לא מאוישות). על הבטונדות הסמוכות למגרש החניה תלויות כרזות 'כהנא צדק' וכו'.
12:07 – 'מעבר אפרים' – לא מאויש בשני הכיוונים.
12:10 – בבקעה ה'הקפאה' נראית כתרגיל. בגיתית נוספו 4 לולים גדולים ונראה שגם חממות חדשות.
12:16 – בית אריזה, שראינו לראשונה לפני מספר חודשים, השייך לתושב נעמה, מוקף עתה חממות חדשות ושדות ההולכים ומתפשטים לכל כיוון. ניכר כי לגידולים החקלאיים בבקעה, של היהודים כמובן, מוקצים שפע של מים והצהוב והחום מנוקדים בעוד ועוד כתמים ירוקים. הפועלים, העובדים בחום (בבקעה עדיין חם. חם מאוד) ובשכר זעום הם פלסטינים. כמובן.

12:50 – פְרוּש טאמון. זהו מקום מגורי קבע של כחמש משפחות גדולות המונות כ-100 נפשות והוא שלוחה של היישוב טאמון. כלומר, הם אינם בדואים ובידיהם קושאן על השטח, והבתים נבנו בו טרום מלחמת 67'. במיתחם ישנה באר חרבה. (מתחת ליישוב יש מי תהום בשפע, לדברי האנשים עמם שוחחנו). תושבי המקום נאלצים לקנות מים אותם הם מביאים מעין-שיבלי. מיכל בנפח 10 קו"ב עולה 150 ₪. על מנת לספק את צרכיהם כולל שתייה לצאן הם רוכשים 10 קו"ב אחת לשלושה-ארבעה ימים. בחודש הם צורכים כ-150 קו"ב. תעשו את החשבון בעצמכם.
עד לפני 10-15 שנים היו במקום פרדסי הדרים – לימונים, אשכוליות ותפוזים. לא נותר מהם זכר.היו נסיונות לשפץ את הבאר אבל נגרמו לה רק נזקים. הבעיה המרכזית כפי שהבנו היא שכיוון שהשטח שייך לתושבי המקום וגם לבני משפחתם שבטאמון נדרשת הסכמה של כל בני המשפחה בעלי הזכויות בקרקע על מנת לבצע בה עבודות. אלא שבני המשפחה שאינם מתגוררים ב'פרוש' לא רוצים להשתתף בעלויות הכספיות הכרוכות בטיפול בבאר, בין השאר גם מול הרשויות הישראליות. ולא שהמארחים שלנו חושבים שאם המשפחה היתה מאוחדת הם היו משיגים אישורים מהמימשל הישראלי.
13:23 – עזבנו.

13:25 – חמרה. מעט מאד עוברים במחסום בשעה זו, גם לא מכוניות. מצד מזרח אומנם לא בודקים כלל אבל, התניית הכיבוש נשמרת לאורך זמן. מכוניות שמגיעות נעצרות ונהגיהן ממתינים לתנועת היד המינורית, המשחררת של החייל או החיילת. אלא שהנהג הממתין לא רואה את הסימן מייד כיוון שהחיילים מסתופפים מתחת לסככה המשתפצת, מתגוננים מפני החום והשמש, ולא בעמדת הבדיקה מהעבר האחר של הכביש. הגברים המגיעים מכיוון מערב אוחזים בחגורותיהם בידיהם, שמחים לראותנו ואומרים שנבוא תמיד, כי אז לא עושים בעיות. הם מספרים כי לעתים מעכבים אותם 3 שעות במחסום.עזבנו כעבור כרבע שעה.

14:00 – היום גם מובילים מים למאהל הסמוך למשכיות, שגם השביל אליו 'מעוטר' כמו בכל הבקעה בשלט 'שטח אש'. במאהל מספרות לנו הנשים כי ביום ד' שעבר (13.10.10) הגיעו מתנחלים ממשכיות, פתחו את הברז במיכל המים ורוקנו אותו. אנשים זיהו את הפושעים אבל לא הלכו להתלונן במת"ק כיוון שבפעם שהלכו להתלונן על גניבת כבשים, רשמו את התלונה ולא עשו דבר. הם לא רצו עזרה.

14:30 – תיאסיר. גם כאן מעטים העוברים. סידרו מפרצון חניה למכוניות המגיעות אל המחסום ממערב. המכונית מגיעה למחסום, אנשים יורדים ממנה, למשל אמא וארבעה פעוטות, אחת מהן בת 7 חודשים אותה היא נושאת בזרועותיה. הם צריכים לעבור רגלית בעמדת הבידוק, לעבור בקרוסלות ואז להצטרף לאב שעשה את הדרך המכונית. גם כאן אומרים לנו שכשאנחנו נמצאות פה אז אין בעיות.
אנחנו עוזבות כעבור זמן קצר כדי להספיק להגיע ל'שער גוכיה'.
ניתן לראות בדרך כי בראש התלולית עליה מתנחלת משכיות מתבצעות עבודות פיתוח נמרצות בעזרת מחפרים. חמישה בתים כבר ניצבים בגאון, אוטוטו כנראה יאוכלסו.

15:00 – שער גוכיה. אין נפש חיה, הזרוע נעולה בשרשרת. אף על פי כן השער חייב להיות פתוח בשעה זו. ב-15:15 רינה מתקשרת למת"ק יריחו. ג' אומרת שתברר. ב-15:25 טלפון נוסף. ג' אומרת שאם לא באים לפתוח היום הם יטופלו בחומרה. אח"כ עונה ס' שאומר שאין לו סמכות לדבר איתנו.
15:48 – עזבנו והשער נותר נעול.
16:20 – ס' התקשר ואמר שעכשיו השער פתוח (שער שהיה צריך להיות פתוח עד 15:30) ושאם התופעה תחזור על עצמה הוא יטפל בכך.

16:23 – מעלה אפרים – העמדות לא מאוישות. לגבי הפילבוקס אנחנו לא בטוחות.
16:36 – זעתרה – 4 מכוניות מכיוון צפון.