בכניסה לעזון אין חיילים. ביקור אצל ידידנו ז’. פריקת חבילות לחנות.

אנחנו רוצות להגיע  לזיתא, עתיל  ודיר אל ע’וסון.

נוסעים בכביש 557 העוקף את טול כארם ודרך ענבתא ממשיכים צפונה.

אתמול, יום שלישי, צלצלתי למת”ק לברר את שעות פתיחת 3 המחסומים הנ”ל.

מיד עם הגיענו לעתיל התברר לנו שהשעות שקבלנו אינן נכונות. להתפוצץ מכעס.

מחסום זיתא מס’ 564

12:30 השערים סגורים.  והשלט הצהוב חלק. צה”ל הציב אותו  כנראה ליופי  בלבד ולא למסירת מידע.

לשמחתנו הבחנו בתנועה מהצד השני של המחסום ולמרות שבמת”ק נאמר לנו שפותחים בשעה 12:15 החלטנו להמתין. מסתבר ששעת הפתיחה היא 12:50.

רכב צבאי מגיע בזמן והשערים נפתחים.

עוברות 2 נשים ועוד שני בחורים צעירים על טרקטור.

אנחנו מבקשים מארבעתם לעצור ולענות לנו על כמה שאלות.

כל הארבעה מזיתא.

שתי הנשים עובדות בחממות של פלסטינים כשכירות  (החממות נראות ברקע).

2 הבחורים הצעירים, בני 21, עדין עובדים במסיק.

הם קבלו אישורים עד סוף החודש, ובתחילת ינואר יגישו בקשות חדשות.  האחד מספר שהאדמות של סבא שלו והשני מספר שלמשפחתו אין אדמות והוא פועל שכיר. היום עבד בשדה הזעתר.

לגבי היתרים הם אומרים פעם נותנים פעם לא נותנים.

בבוקר עוברים במחסום כ-20 איש.

השער נפתח 3 פעמים בשבוע, בימים ב’ ד’ ו’ והם מבקשים שיפתח כל יום.

אחיה של אחת הנשים, בן 30, הגיש בקשה בחודש אוקטובר ולא קבל תשובה.

שעות  הפתיחה משתנות. איחורים הם דבר שבשגרה. בבוקר במקום ב-07:00 פותחים ב – 08:00 או  ב 09:00.

אתמול בערב פתחו בשעה 18:00 במקום בשעה 16:45.

 כך יום יום שעות מבוזבזות בציפייה.  ולאיש לא איכפת. ואין עם מי לדבר.

אני נותנת להם את מספרי הטלפון של המת”ק.  ומבקשת שלא יהססו להתקשר ולהודיע על כל איחור. שיפגיזו בטלפונים. אולי מישהו יתעורר שם.

הנשים מבקשות שיתקינו תאורה במקום. היום קצר והם חוזרות הביתה בחושך. אני מפנה אותן למועצה שלהן…

עתיל מחסום  609

נוסעים לחנות של ג’ ופוגשים שם את אחיו. הוא מספר שהמחסום נפתח בצהרים בשעה 12:00 ובערב בשעה 16:00

על פי המת”ק המחסום אמור להיפתח בשעה 13:00. שום קשר בין המידע שקבלתי מהמת”ק ובין המציאות. אין טעם לנסוע למחסום ואנחנו ממשיכים דרומה

דיר אל ע’וסון מחסום מס’ 623

הגענו בשעה 13:30. אנשים מחכים לפתיחה. אני שואלת מתי פותחים והם עונים שבשעה 11:00 ובשעה 15:30. ואתם מחכים עכשיו שעתיים לפתיחה? כן. איזו ברירה יש להם ?

למרות שלא קבענו פגישה אנחנו נכנסים לבלדייה.  5 דקות לפני הסגירה אבל ב’ מסכים לדבר אתנו והוא שופע סיפורים :

בתקופת המסיק 380 איש קבלו אישורים ל-3 חודשים. כולם קבלו ללא קשר לגודל החלקה.

אחרי המסיק התמונה שונה : המת”ק מחזיר בקשות בטענה שגודל השטח קטן מידי. מי שיש לו פחות מ-100 מטר לא מקבל היתר.

ואיך זה קורה : תיאורטית המת”ק הישראלי מחלק את השטח שירשו בני ונכדי בעל האדמה. (על פי האסלם גברים מקבלים שטח כפול מנשים). כיון שהמשפחות גדולות יוצא שלאחדים יש שטח קטן ביותר. אלה שכן מקבלים אישורים עובדים בחלקות של האחים שלא קבלו.

150 בקשות חדשות שהם הגישו למת”ק הפלסטיני עדין לא הועברו למת”ק הישראלי כי נאמר להם שאייל סלמן שאמור לקבל אותן  ולטפל בהן נמצא בחופשה. סיבה טובה, לא ?

אין לו מחליף !

במת”ק הישראלי אומרים לפלסטינים שילדים עד גיל 16  יכולים לעבור עם הוריהם ללא אישור. כאשר הם מגיעים למחסום החיילים לא נותנים להם לעבור, שולחים אותם למת”ק לקבל אישור. התעללות? טרטור?

חיילים בודקים את בגדיהם של הפלסטינים. אנשים שלבושים בבגדים נקיים נעצרים. הם מיד חשודים.

בודקים גם כמה כסף יש להם בארנק. מי שיש לו מעל 20 ₪  האישור נלקח ממנו מיד.

החיילים יודעים גם שמי שעובד במסיק נשרט בידיו.  פלסטינים שלא היו להם שריטות – האישור נלקח מהם. לא עזרו ההסברים שהם לבשו חולצות עם שרוול ארוך כדי לא להישרט.

לעתים יש בלגן ליד השער. כולם רוצים לעבור ולהגיע לעבודה. יום אחד החייל סגר את השער והאנשים חזרו הביתה.  רק 20 איש הספיקו לעבור. עונש קולקטיבי כי סדר חייב להיות.

הגיע למחסום בחור בעל גוף. מתאמן בהרמת משקולות. החייל אמר לו “הפרצוף שלך עושה לי פרובוקציה” ולקח ממנו את האישור.

כל האנשים חוששים ללכת למת”ק הישראלי פן יואשמו כמשתפי פעולה.

לבחור צעיר שהגיע למחסום הורה החייל לשבת בבודקה כי הוא נראה לו חשוד. כך 3 ימים.

יושב הבחור ומחכה מהבוקר עד הערב. הוא שואל את החייל למה? והחייל עונה לו כי אתה סכנה לביטחון ישראל.  וזה פלסטיני שקיבל אישור.

לפני  7 שנים נזכר ב’ הפשיטו חיילים 3 פלסטינים צעירים. היה רעש גדול. באו לשמוע את סיפורם מרמאללה ומירושלים. אך הבחורים חששו להעיד פן הכובש יתנקם בהם. את החייל המפשיט הצבא הרחיק משם (או שהעבירו אותו להפשיט במחסום אחר ..)

מזכירת הבלדייה עומדת כבר למעלה מחצי שעה עם המפתחות ביד. רוצה לסגור ולחזור הביתה. אנחנו קמים ונפרדים. למרות של-ב’ עוד סיפורים בשפע היחס הטוב שמקבלים פלסטינים מהצבא הכי מוסרי בעולם.

במחסום ג’ברה אנחנו עוברים חקירה. איפה הייתם ומה עשיתם. היינו אצל הדודה באבני חפץ אנחנו משיבות. ומה הקשר שלכן לנהג? קוראים לו מוסטפה והוא כמובן חשוד. אבל הוא הנהג שלנו. והוא גם נהג וגם מתרגם נפלא!

פרעון – מחסום 708   שאמור להיפתח בשעה 12:00 נפתח היום בשעה 14:00.

שעתיים המתינו החקלאים לפתיחה ובמת”ק סיפרו לי סיפורים על מפתח שהלך לאיבוד, כולם מחפשים, כולם מטפלים, כולם מודעים.

אחרי הצהרים הסיפור הזוי עוד יותר.

משעה 15:30 מחכים הפלסטינים לפתיחת השער ובמת”ק החייל עונה לי שעברו לשעון חורף ועכשיו הפתיחה היא בשעה 16:45.

אני מנסה לפנות להיגיון של הבחור. מסבירה לו שבחורף מחשיך מוקדם יותר ולכן מקדימים את שעת הפתיחה. אבל הבחור בשלו. זה מה שכתוב לו.

את ואליד, פתיאן ואייל כמובן כבר לא ניתן להשיג. יום חמישי היום והם כבר בבית.

ומשהו משמח לסיום – ס’ מספר לי שהסירו את המניעה שלו אחרי כל כך הרבה שנים שהיה מנוע. הוא בדרך לקלנסואה לבקר את אשתו ובנותיו.