מחסום תרקומיא
הגענו למחסום תרקומיא בשעה 10:00. בדרך למחסום לקחנו שוהה בלתי חוקי שהלך ברגל למחסום – אחד מאלה שעוברים על הגבעות מסביב. הוא תושב תרקומיא שאינו מדבר עברית ורצה הביתה – החיילים במחסום נתנו לו לעבור הביתה בלי בעיה.
הגיע מפקד המחסום ושוב אמר לנו שאנחנו בלתי רצויות והשטח הוא שטח צבאי סגור – משפט שגוי וקבוע שכבר לא עושה עלינו רושם.
 אחרי דיבור איתו שאם הוא לא ייתן למתנחלים להיות שם גם אנחנו לא נהיה, ושיראה לנו איזשהו מסמך שמעיד על שטח צבאי סגור, הוא נאלם דום. במחסום עצמו אין תנועה מהצד הפלסטיני לצד הישראלי בגלל החג. מהצד הישראלי מכוניות של ערבים ישראליים שנוסעים לבקר קרובים בגדה . משפחות משפחות עם ילדים (לא הרבה מכוניות בזמן שהיינו) הם מעוכבים לבדיקה ונוסעים – המעבר מהיר.

הגענו מחסום בית אווא דרך הצד הישראלי (בלווית דרור אטקס משלום עכשיו).  זה מחסום פנימי בין שני כפרים: בית אווא וסיקא. המחסום באזור C  (בשליטה ישראלית) והכפרים אזור B (בשליטה ישראלית ופלסטינית משותפת) . אין אפשרות לעבור במכוניות על הכביש בין כפר לכפר, בלוקים חוסמים את הכביש. כשהיינו שם לא הייתה תנועה של אזרחים . מעל המחסום בדיוק נמצא מאחז נגוהות  – שמונה משפחות ורווק אחד (לא חוקיים כמובן). המחסום נקרא בעגה הצבאית “מחסום ולנסיה” ומפעיל אותו גדוד לביא. על יד המחסום יש מגדל שמירה (פילבוקס). לא ראינו כמה חיילים היו בו.
במחסום עצמו שני חיילים ידידותיים למדי (עד שהגיע מפקד שלהם). המידע שקיבלנו מהם הוא: אולי עוברים במחסום ביום 30  איש. יש מרפאות גדולות בשני הכפרים ונותנים לחולים לעבור בלי בעיות. אין מעבר לתלמידים. בתי ספר נמצאים בכל כפר. אין תנועה מהמחסום הזה לכיוון ישראל. המחסום הוא מחסום קבוע. התרשמנו שאין צורך שנעמוד שם באופן קבוע.

מחסום ראס אל ג’ורה  נמצא בצומת של כביש 35 (תרקומיא – חברון) וכביש 60 (ירושלים באר –שבע)
אין טעם לעמוד שם – זה מחסום לכלי רכב בלבד ובכבישים מותר לעבור רק למכוניות ישראליות .התמונה זהה לכל מחסום – בטונדות, פילבוקס וחיילים למטה. אפילו לא התעכבנו לדבר.

צומת 123- המעבר בין דורה לאל פאוור  במחסום הזה פגשנו את מוסא תחקירן “בצלם”.
הכפר דורא והכפר אל פוואר – נמצאים משני הצדדים של כביש 60. מפאוור ממשיכים לעבר סמוע ,יאטא וכפרים נוספים. מדורה ממשיכים לחברון. כל כביש 60 חסום לתנועת כלי רכב פלסטינים (בטונדות, תלוליות עפר, בלוקים גדולים על כל ירידה אל הכביש). לכן  כדי להגיע לחברון, שהיא העיר שנותנת לפלסטינים את כל השירותים, הם צריכים לנסוע בכבישים עוקפים שמאריכים את הדרך. בין שני הכפרים האלה לפני עשרה ימים פינו את הבטונדות ושמו שערים מברזל. על יד כל שער כזה משני צידי הכביש עומדים שלושה חיילים. גם הפעם גדוד לביא. משני צידי הכביש יש מגרש חניה גדול למוניות פלסטיניות שלוקחות את הפלסטינים לכפרים ולחברון. נראה שנקודת המעבר הזאת נעשתה למחסום קבוע. כשהגענו לשם היה מעבר של אזרחים מצד לצד בלי עיכובים – אבל מראות קשים של נכים ונשים בהריון וילדים קטנים שנאלצים ללכת ברגל את 500 מטר בין צד אחד לצד שני.  החיילים ברובים שלופים ולא נחמדים, לא אל הפלסטינים ולא אלינ). חמש דקות אחרי שהגענו – פתאום הוראה מלמעלה: לנשים, לזקנים ולילדים נותנים לעבור ולגברים לא!!
משפחות שלמות מחולקות לגברים ונשים ואבא ואמא ולא יודעים עם מי להשאיר את הילד. כששאלנו למה – יש התראות חמות – וכך משני צידי הכביש – מעוכבים רבים.
כששאלנו את החיילים לא רצו להגיד למה. “אל תתערבו לנו בעבודה”.
הרמנו טלפון למוקד ההומניטרי דיברנו עם ברק, וטילפנו גם לאלכס מפקד מת”ק חברון. הפלסטינים לחצו עלינו “תעשו משהו , תעשו משהו” זה שלום זה?” לפי דברי מוסא,  סגירות פתאומיות כאלו של השער קורות מדי פעם ואף פעם אי אפשר לדעת מתי. לפחות בנוכחותנו החיילים התנהגו ביתר אדיבות אל הפלסטינים. לאחר כחצי שעה, כשאנחנו מנסות לדבר שוב עם אלכס, הגיעה תגבורת בג’יפ משמר הגבול עם מפקד רס”ן, והוא אמר שכבר משחררים. ואכן שיחררו, כל פעם חמישה גברים עוברים בליווי צעקות של החיילים. שני שוטרי מג”ב ברובים מכוונים אל האנשים שכולם לבושים יפה, משפחות עם שקיות של מתנות בידיים וחלקם באו ממקומות אחרים בגדה לביקור קרובים בכפרים של דרום הר חברון. (הם ראו אתכן חברות במחסומים האחרים..). כשנתנו לכולם לעבור – נפרדנו ממוסא ונסענו .

המסקנה שלנו שחשוב מאוד להיות שם במיוחד בשעות הבוקר, כי אז יש תנועה גדולה של תלמידים בין שני הכפרים ולחברון.

נ.ב. הרקפות , הכלניות, העיריות פורחות, ארץ יפיפיה וכל כך עצוב.