יום ראשון, בדרך למחסום מיתר, שיירה ארוכה לכיוון השטחים, לדברי מוחמד, בבוקר מוקדם, היה פקק גדול גם ביציאה לכיוון ישראל. חניות מלאות.

נסענו על כביש 60 לחורסה, וראינו בדרך את חוות יהודה שגדלה ומתפתחת, ובנייה שנעשית בתחנת מכבי האש לשעבר, קצת לפני צומת אל פוואר, כנראה להכשיר את המקום לתוספת מתנחלים.

  בחורסה , פגשנו את תאופיק.

סיפר שלפני שבועיים, ילדים עשו בלגאן וזרקו אבנים, אז חיילים זרקו עליהם, רימוני גז (נשארו בשטח. בשנים האחרונות,לדבריו, היד של החיילים קלה על ההדק והלחץ על האנשים גדל, במיוחד עכשיו, כשהמצב הכלכלי ממש לא טוב. הכל התייקר, אנשים מתקשים למצוא עבודה, מתקשים לצאת לישראל, הבירוקרטיה מסובכת ומקשה ויקר מאוד לאנשים אפילו לצאת לעבודה.… גם בדיוואן המשפחתי, שנמצא בין המחסומים עם פילבוקס, שבין חורסה ונגוהות, קשה להשתמש….התחלפו החיילים בעמדה, והם מקשים יותר, מפריעים באירועים ובכלל לא גמישים עם המשפחה.… תאופיק מתקשר טוב עם המת“ק ופותר בעיות, אבל התחושה היא של לחץ הולך וגובר….

המשכנו לאיפקאיקיס, משפחה אחת , 2 בתים, (שלישי נהרס), תקועים בין נגוהות לגבעת הבוסתן. פגשנו את הסבתא עם בתה ושלושה נכדים. שאר הילדים עובדים, באזור וחלק בישראל. הראתה איך המתנחלים עושים דרך חדשה, מאחורי בתי הכפר, מחברת בין נגוהות א‘ לב‘, עם בולדוזר שעובד בעיקר בלילה.… חוקי ???? ואף אחד לא עוצר אותם.

המשכנו לאל–פוואר, אגב בחיפוש דלק, כשלא בכל התחנות שהיו בדרך, יש דלק למכור.… בצומת, ליד עמדת החיילים, בכניסה לעיר, שמו תלתליות חדשות, להגן על העמדה, שאנשים לא יוכלו להתקרב.

בהמשך , התקשר אבו סאפי. סיפר שמוקדם בבוקר, העדרים של ישראל קפלן, היו בשטחי שדות החיטה שלו ואכלו לו את התבואה…. אבו סאפי מנסה לשמור על יחסים טובים וכשהודיע לישראל, הוא טען שלא ידע על זה, זה הנערים, שנלכדו עם הכבשים….

עניין לא פתור שחוזר על עצמו, שוב ושוב ואין מושיע לאבו סאפי, איש מבוגר, חקלאי, שמתמודד עם זה לבד !!!

ביציאה לכיוון ישראל, גם עומסים, רכבים ומשאיות, יותר מהרגיל.