נסענו ישירות לאום אל ח’יר בעקבות דיווח על גדר חדשה שנבנתה שם וחוסמת את נתיב הצאן בשובו מהמרעה.עיד ומשפחתו סובלים בשבועות האחרונים מזריקות אבנים ליליות ממתנחלי כרמל ואיום ההריסה מרחף  כל הזמן. בהגיענו פגשנו אנשים מבריטניה שבילו שם את הלילה כדי להיות בשעת זריקת האבנים. הלכנו לראות את הגדר החדשה. סולימן על סף התמוטטות. הם לא מבינים למה לבנות גדר כזאת אכזרית היכולה לקרוע בבשר הכבשים. עיד שואל: אם צריך עוד גדר שיעשו אחת כמו שיש כבר .

צלצלתי למת”ק, איש לא יכול היה לענות לי. הם בישיבה נאמר לי .

יותר מאוחר צלצלתי לעלאא חלבי, האחראי על התשתיות במת”ק ושאלתי למה בנו את הגדר הזאת. נעניתי שזאת לא הדרך של הכבשים, אין להם מה לעשות על אדמות מדינה, והכל נעשה משיקולים ביטחוניים והטלפון נטרק.

עיד מספר ומראה סרטונים המעידים שהיסטורית היחסים אתו בעייתית. בעבר תקף באלימות את אביו הקשיש כשבא לאחד מסבבי ההריסה בישוב.

נצטרך להיות במעקב שם כי הבולדוזרים שם ברקע עובדים בבניית השכונה החדשה בכרמל.

משם נסענו לתוואני לראות את הגן החדש שמירה בלבן תומכת ומלווה את אנתיסאר הגננת בניסיון לארגן אותו. המבנה טוב ומתאים אבל אין בו כלום כמעט. אנתיסאר מחזיקה את הילדים 4 שעות ביום בחדרים ריקים כמעט. הילדים היו בארגז החול בחצר. גם שם נכמר הלב. הילדים פונים אלינו בתנועת וי וכאילו יורים עלינו. מקווה שנצליח לעזור למירה ואנתיסאר כמו שצריך.

ביקרנו גם את משפחתו של עזאם בסוסיא. גם שם שקט בינתיים. מאור פנים תמיד יש שם בשפע, למרות תנאי החיים הקשים שם בצמוד לסוסיא המעטירה.

בכלל הפער באיכות החיים בין ההתנחלויות לבין שכניהן הפלסטינים זועק לשמים. והמגמה ברורה.