במחסום  מיתר החיים חזרו לשגרה. החנייה מלאה משני צידי הדרך וגם בשדה מעבר למגרש החנייה. פנינו לכביש 317 לבקר את חברינו עזאם בסוסיא. בדרך היפהפיה,  שצבועה עכשיו בזהב, טרקטור עם מיכלית מים נוסע לפנינו, להזכירנו שגם בפסטורליה הזו, במאה ה-21, יש אנשים שחיים ללא מים זורמים בבתיהם.
אצל עזאם.
כרגיל האיש אופטימי. סביב האוהל הוא נטע עצי זית צעירים. מקווה מאד שיראה אותם נקלטים ומתפתחים ואולי גם יהנה מפריים. 
עזאם ביקש ממני לפרסם סיפור על מתנחל מסוסיא , נדמה לו ששמו עמישב. 
המתנחל התחיל עם שני כבשים, עכשיו מספרם עלה לחמישה. התהליך הוא התהליך ההתנחלותי הידוע: בתחילה הוא התפלל עלהגבעה שבין ההתנחלות לישוב הפלסטיני, אחר כך התחיל לרדת עם הכבשים לשדה של עזאם הזרוע בחיטה ושעורה כיהכבשים זקוקים לאוכל משובח. בשלב הבא הוא נטע עצים (מסומנים בצילום באדום). כל זאת על אדמות לא שלו. כלהדברים האלה נעשים לנגד עיניהם של החיילים שלא מתערבים ומאפשרים למתנחל לעשות כרצונו. גם תלונות למשטרה לא עזרו ודבר לא נעשה.  באחד הימים המתנחל גדע שלושה עצי זית בני ארבעים שנה (מצטטת את עזאם).המשטרה הוזמנה וגם חיילים הגיעו. גשש שהגיע אתם אישר כי העקבות הגיעו מהקרוואן של המתנחל. המשטרה כמובן הסתפקה באזהרה. עזאם סיפר על מישהו, כנראה ששמו אייל שני, שמנסה לגשר בין יהודים לפלסטינים. כדי למנוע שפיכות דמים וכדי לשמור על השקט. עזאם ביקש ממנו לפנות למזכירות היישוב, שתדבר עם אותו מתנחל. מקווה שפנייתו תעזור כי המתנחל היקר מסתובב חמוש באקדח, שני כלבים ומקל באדמות שאינן שלו. שאלתי את עזאם מה קורה עם הקורונה. התחלואה ברשות היתה מאד נמוכה וזאת הודות למשמעת העצמית הגבוהה שגילוהתושבים. הוא מספר על עזרה הדדית בין השכנים. אצלם הוא אומר, לא יקרה שאדם זקן ובודד ימות בביתו וגופתו תימצא רק לאחר שהשכנים יתלוננו על ריח רע שיבוא מהדירה. אין בו פחד, כי לכל דבר יש סוף.