היום היינו שוב עדות לכיבוש בפעילותו האינטנסיבית: 

תוך נסיעה הבחנו בהתקהלות גדולה בכפר סימיה (נמצא בשטח c). מסתבר שהצבא כאן עם כלים כבדים ומשאיות, ומפנים מבנה יביל (קרוואן) שהועמד בפאתי הכפר, ושהיה אמור להפתח מחר בבוקר כבית ספר לילדי הכפר. עד עכשו הלכו הילדים לבי”ס בכפר השכן בהר שמעבר לכביש 60 הסואן והמסוכן, ללא מעבר סביר. הכפר לא קיבל שום צו פינוי כהכנה כלשהיא לכך. נוכחים כאן, מלבד אנשי הכפר, נציגי הרשות המקומית של דרום הר חברון, ביניהם האחראי על החינוך, וגם נציגי “לוחמים לשלום” מהכפר – פרחאן וקאדר. כשפנינו לקצינה האחראית שנכחה במקום, היא הסבירה שמדובר במבנה יביל ולכן אין חובה למסור מראש צו פינוי. עכשיו העמיסו את המבנה על משאית וזו החלה לנוע במטרה להעביר אותו ואת כל הציוד הנלווה לאחסון בגוש עציון (בדיוק כמו שראינו לפני מספר חודשים אצל משפחת ג’בור ליד סוסיא) . מה הלאה? הכפר יוכל לשחרר את הציוד המעוקל כשיפנה לפי נהלים מסוימים  וכשישלם כסף רב (אולי כערכו של הציוד עצמו.) 

קאדר אמר לנו שמחר הם מתחילים לבנות באותו מקום את ביה”ס, וכששאלנו “הרי שוב יהרסו” ענה: לא משנה, שוב ושוב נבנה. לא יעזור כלום. כשיצאנו מהשטח לאחר שהיה ממושכת שם הגיעה קבוצת המורים והמורות שאמורים ללמד מחר בביה”ס.     2 נציגות של ארגון זר (נוצרי?) שגרות ביטא היו אתנו והתענינו בארוע ובנו.

המשכנו צפונה עד צומת אל פוואר, הכניסה לעבדה היתה חסומה.

בדרך עצרנו ליד שדה הירקות שליד הכביש והצטיידנו מעט בתוצרתם. החקלאים כבר לא מנסים להתקין סככה ודוכן מכירה כפי שעשו בעבר, כי הורסים ומעקלים להם כל דבר. הם רצים למשאית העמוסה להביא משם את הירקות שבקשנו לקנות, שמחים להרוויח כמה שקלים.