נסענו לסוסיא והתארחנו אצל עזאם וודחה אשתו, שמארחים תמיד יפה וטעים. תוך כדי שיחתנו מגיע אחיו של נסר ומספר שכרגע עצרו אותו חיילים במחסום בשובו מיטא, בדקו ועכבו לזמן רב. זה דבר שקורה כל הזמן. תושבי סוסיא עוברים במחסום הזה לפעמים מספר פעמים ביום, כולם מוכרים לצבא באופן אישי, ובכל זאת עוצרים ומעכבים אותם לא פעם, והרגשתם היא שהמטרה היא להציק ותו לא. גם המורים, שבאים מיטא ללמד בביה”ס של סוסיא ועוברים שם יום יום ומוכרים היטב לחיילים, מתאוננים על עיכובים. 

עזאם טוען שהמוני הארגונים למען השלום בישראל מפוצלים מאד ולו היו מתאחדים לכוח אחד גדול היו יכולים לשנות את המצב..נראה לו גם שחלקם נחלשו וקטנו. הוא מספר לנו על החג שנגמר ועל מנהגיו, על הגמל ששחטו לקורבן ועל השמחה בחג: “למרות הקשיים -צריך גם לשמוח”.

נסענו לא-תוואני אחרי שתיאמנו להפגש עם אינתיסאר, הגננת הצעירה. המטרה היתה לבקר בגן ולמסור לה חבילות בגדים ומעט משחקים וצעצועים. לא הצלחנו לבקר בגן כי לא היה לאינתיסאר מפתח (הגן עדיין לא נפתח ובימים אלה היא מארגנת ילדים שיבואו לגן). עלינו ברגל (בקושי) לביתה שניצב בראש גבעה תלולה, שהמכונית לא מסוגלת לעלות בה, ושמענו ממנה על הגן. היא עובדת כמתנדבת כי אין מי שישלם לה משכורת. כנראה עוד מקרה של “נופל בין הכסאות” – אין התיחסות – לא מישראל ולא מהרשות הפלסטינית. יהיו בגן 11 ילדים בני 5-6. כגננת יחידה אינה יכולה לצרף גם יותר צעירים. אחרי תקופה שהגן לא פעל בגלל קשיים שונים – מירה בלבן עזרה לה לחזור לעבודה וגם תלווה אותה. הגן עדיין ריק, חסר ציוד, וחשוב וחיוני לעזור בזה. (אולי ע”י תקשורת עם מירה?)

ביום א’ תתחיל הפעילות בגן.