היה לחץ רב במחסום מיתר אחרי החג’ והרבה שב”חים ניסו לעבור והוחזרו, לפחות בחלקם. גם כביש 60 היה סואן למדי ונסענו לכפר הבדואי אום אל ח’יר שההתנחלות כרמל נבנתה ממש עד לפאתי הכפר – ואולי על אדמתו? בכל אופן, נוכחות מסיבית ממש מאיימת.

בכפר הילדים עוד בחופש והדריכו אותנו לשיג שישבה בו קבוצה גדולה של גברים, רובם מבוגרים, מהכפרים הסמוכים שבאו, כך הסתבר,  לברך את החאג’ הטרי שחזר זה עתה ממכה. מוחמד התקבל בזרועות פתוחות וקפה וחיבוקים. אני נתקלתי במבטים נבוכים ועמדתי בפתח השיב. ילד קטן הביא לי כיסא ואחד הגברים הצעירים (ועוד אספר עליו) שם את הכיסא בפינה רחוקה ואפלה. בא החאג’ והעביר את הכיסא קרוב למוחמד. ואז שוב  קם הבחור הצעיר, שלפי לבושו הוא סלפי (אם היו מחליפים את המצנפת שלו בכיפה הוא היה משתלב באיזו מסגרת דתית-לאומנית בקלות!). מועתצם שמו והוביל אותי למרחב של הנשים באופן כזה שהייתי צריכה להזדרז כדי להשיג אותו.  גם כאן לא שיחק מזלי: אשתו של החאג’, החאג’ה, ערכה קבלת פנים לבנות המשפחה וחברות ובמאה אחוז הם לא רצו איזו יהודיה זרה לקלקל להם את החגיגה.  אחרי 5 דקות קמתי, בירכתי את כלת השמחה (נדמה לי שהייתה עוד אחת שגם חזרה באותו יום) והלכתי חזרה לאוטו  אבל לא לפני שבירכתי את החאג’ שלחץ את ידי, וגם  בירכתי את מועתצם בשם, מה שבטח הרגיז אותו וזאת הייתה בהחלט הכוונה. 

יש לציין שבכל השנים שאני פעילה, גם בשטח הגדה וגם בתוך ישראל, זאת הפעם הראשונה שנתקלתי בהדרה –  ועוד הדרה בוטה וגסה.  אין לי בעיה ללכת ולשבת אצל הנשים בכפרים ולכבד את המסורת של הפרדה אבל יש דרכים לעשות את זה וכאן הייתה כוונה ברורה של זלזול וכן, עוינות, שגרמה מבוכה לכולם: לזקנים, לנשים, למוחמד ולי.  אום אל ח’יר הוא כפר שבו מכירים אותנו, בעיקר את מירה ושות’. והשאלה מתבקשת: האם זה היה אירוע חד פעמי בנסיבות מיוחדות, בהובלת אדם קנאי, או מגמה חדשה שמסתמנת לא לשתף פעולה עם היהודים?  בכל מקרה, לא נורא אך ממש לא נעים והאמת היינו צריכים לצאת משם מיד שהתברר שיש חגיגה.

בחזרה שמענו מעזאם מסוסיא שאבא שלו נפטר באותו בוקר. לא רחוק ממחסום מיתר, למרות שהיה כבר  קרוב  לאחת בצהריים, ראינו לא מעט שב”חים מנסים את מזלם, רובם צעירים.