החניה במחסום מיתר היתה מלאה. האגמון שבתמונה למטה אינו פינה פסטורלית מתחת לחומת ההפרדה אלא אגם ביוב שקשה להיפטר מהריחות שהוא מפיץ במשך שעות רבות. 

יצאנו עם מכונית עמוסה בדברים שאספה סמדר. 

בכביש 317, מיד אחרי אזור התעשיה מיתרים הבחינו עיני הנץ של מוחמד במבנים. החלטנו להכנס ולבדוק מה המקום הזה. המקום היה נטוש. כמה מבנים ושיח צבר וטאבון עם זוג נעליים לפניו וכסא לתינוק בצידו. קשה לדעת אם זה מקום שננטש בחופזה או שזה מקום שמשמש למגורים רק בזמן המרעה.

בדרך נכנסנו לעמאר ממקטל אם-סאלם כדי לבדוק מה קרה לאחר הביקור של הצבא שבועיים קודם כשהחרימו את אוהלה של המשפחה שבשפה המכובסת של הכיבוש נקרא ״קונסטרוקציות ברזל״. הצבא בינתיים לא חזר, אבל מפעם לפעם מגיע ג׳יפ, כנראה של עמותת רגבים ומתצפת עליהם. עמאר עצמו היה במרעה אבל שמחתי לראות כמה מילדי המשפחה שבימים רגילים כשיש בית ספר, נמצאים בסמוע אצל הסבא והסבתא. גם הם שמחו לראות אותנו ושמחו לדברים שהבאנו. 

נדא, שפרוש שמה הוא ״טל״, נהנתה מאד מהמניפה  הלבנה .

אדם הקטן עדיין נראה מבועת למראה הזרים שהגיעו במכונית אבל הגדולים יותר מאד שמחו עם הדברים שהבאנו להם.

המשכנו לאבו סאפי. הוא בדיוק חזר עם הטרקטור מהשדה עם כמה אבטיחים ודלעות. השנה, בגלל הבצורת הקשה, הוא גידל ירקות רק לצורכי המשפחה ואכן כל בנות המשפחה עזרו בפריקת התוצרת מעגלת הטרקטור ורנין בת ה -13, היא כבר מספיק גדולה כדי לצאת למרעה. שאר הבנות עזרו בפריקת הדברים שהבאנו להם אבל נראה לי כי השמחה הגדולה היתה עם המחרוזות שהן קיבלו. ישבנו אצל אבו סאפי בחוץ, כאן הוא מרגיש חופשי. הגישו לנו את העגבניות הטובות ביותר שאכלתי אי פעם – עגבניות באלדי. 

כמובן שחזרנו לבעית המים שתמיד בקיץ היא חמורה יותר אבל השנה עקב מיעוט הגשמים, היא חמורה מאד. לדברי אבו סאפי, מכל מים של שלושה קוב עולה יותר מ-100 שקלים ועוד כשלוש שעות נסיעה הלוך ושוב. בבאר, שמספקת מים לכבשים כמעט ואין יותר מים ובקיץ שרק התחיל, הם צורכים כל יום מיכל מים, בחישוב מהיר, כ-3000 שקלים עבור מים לחודש. אתם מכירים משפחה ישראלית שמוציאה כזה סכום על מים?

רניה הראתה לי באיסטגרם ציור  שצירה ומאד תפס את עיני. הייתי קוראת לו ״חלום״.

* הציור במקור הוא בשחור לבן וצבעוניות מופיעה משום שהתמונה הועתקה מהמסך.