דרום הר חברון, יום חמישי 1/9/05, בוקרצופות: יעלה ואילנה ל.יצאנו ב 6:45 מצומת שוקת, חזרה 11:00.תקציר: היה מחסום פתע זמני על הכביש לפני הפניה ימינה לשמעה. המחסום עמד למשך חצי שעה ובדקו תעודות של בעלי רכבים. רכב נעצר על ידי ג’יפ חיילים בסמוך למחסום קונגו, עם סחורות, כנראה בדרכו לישראל. הם עוכבו למשך שעה ורבע, והלוחיות של הרכב נלקחו. שקט בכבישים, ישנם מכוניות פלסטיניות, אבל ספורות, יום חג היום – היום בו מוחמד עלה השמיימה. הלימודים מתחדשים ביום שבת. הפלסטינים מציינים שהשקט שאנחנו מרגישות נובע בין היתר מחוסר היכולת למצוא תעסוקה, והתכנסות פנימה בלית ברירה. הרבה מאוד נוכחות צבאית של ג’יפים וגם של מג”ב, וגם האמרים. דרומית למחסום סנסנה ראינו האמר מפטרל. כנראה מחפש פועלים שמבקשים לעבוד למרות הסגר.מחסום סנסנה – מאויש על ידי מג”ב. הבנו מהנהג שלנו שבזמן האחרון היו שם חיילים. אין פלסטינים ואין מכוניות עומדות.מחסום פתע על הכביש מזרחית לצומת עם כביש 317 (הפניה לשמעה). השעה 7:10. שלושה חיילים מאיישים את המחסום. המכוניות משני צידי המחסום מחכות שרכב, רכב, יקבלו אישור להגיע לנקודה בה עומדים החיילים. החייל האחראי מבקש מהנהג לכבות את המנוע, להוציא את המפתחות ולשים על ה “דש-בורד”, ומכל יושבי הרכב לצאת מהרכב, לתופף על גופם מעל לבגדים בכדי לוודא שאין מתחת לבגדים משהו בולט, ואז להגיש את התעודות. החייל שנתן את ההוראות עשה זאת באדיבות מדהימה, בנעימות, וניסה לזרז את התהליך. הגדוד היום הוא גדוד מילואים כלשהו. החייל האדיב חבש כיפה. מענין שבתור (כ 12 מכוניות בצד הארוך יותר) שנוצר על הכביש הראשי בעקבות המחסום היו יותר מכוניות יהודיות מפלסטיניות (מתנחלים), והם בכל זאת חיכו בתור ולא עקפו אותו. חיכינו עד שהמחסום הוסר – כחצי שעה לאחר שהוקם. פלסטינים אמרו שרואים מחסום כזה בערך פעם ביומיים ומחכים בו עד כשעה.ערימות העפר החוסמות שבצידי הדרכים מחודשות ומועצמות.דהריה – השער פתוח.כניסה לכראמה – שנבנה בה שער מתכת – השער לא מתפקד, ויש חסימה של ערימות של עפר ואבנים.מחסום דורה – אל-פוואר – פתוח לרכבים. מעבר די דליל. יש דוקרנים על הכביש במחסום שלא מאייש. צומת הכבשים – מעבר הולכי רגל דליל. אין חיילים. לדברי הפלסטינים רק לעיתים רחוקות ביותר יש חיילים. לעומת זאת הייתה תלונה קשה על מחסום כל בוקר וערב בכניסה לבני-נעים. מחכים כחצי שעה. המדובר הוא על כביש פנימי ראשי – כביש שלנו אין גישה אליו. רואים את הכביש הזה מכביש 60, מזרחה מבית הספר לבנות, מצד צפון של הכביש – יש שם פילבוקס. זו לא הפעם הראשונה שיש תלונות מצד הפלסטינים על הקושי שהמחסום בכביש זה גורם. ככלל טענו שרוב הזמן החיילים מתייחסים בסדר לפלסטינים במחסומים ובכבישים, אבל יש יום יום חיפושים בתוך הערים בבתים. ביה”ס לבנות: שקט. אין חיילים. מעט הולכי רגל. הלימודים מתחילים ביום שבת.בשיחה עם הפלסטינים שאלנו למה נראה כאילו יש פחות כעס מאשר בעבר. לטענת הגברים שדיברנו איתם חלק מה”שקט” שאנחנו חוות נובע מאוזלת היד שבאה עם חוסר יכולת להגיע למקורות תעסוקה. לא לישראל, אפילו לא לג’נין ורמאללה. דיברנו עם בעל מפעל ליצירת לבנים מאבן ירושלים, המפעל שלו סגור מאז תחילת האינתיפדה הראשונה. המפעל נמצא מול הפילבוקס שציינתי קודם על הכביש לבני נעים. לא נאמר לו מפורשות מהצבא שהוא חייב לסגור את המפעל, אבל הצבא “עשה רעש” כדבריו כשניסה לפתוח את המפעל. חלחול מזרח – פתוח. גשר חלחול חברון – פתוח. החיילים בפיל-בוקס מתוחים, וצעקו לעברינו במגה-פון כאשר אילנה עצרה רגע לנוח מעליה בדרך ש”אסור לעמוד!”מחסום עידנא – פתוח.מחסום זיף – פתוח.במחסום פניה לערד – חיילים, אין מכוניות.על יד סוסיא יש השתלטות נוספת על אדמות פלסטיניות ששימשו לחקלאות, על ידי שתילת עצים נרחבת. זה מדרום לסוסיא ממערב לכביש. השתילים מוגנים בחביות, כפי שנעשה על ידי אנשי דרום הר חברון היהודים בדרך כלל. מדרום למעון נעצר טנדר על ידי החיילים. לטענת הנוסעים הם היו בדרך לחתונה בכפר הקרוב, הם עצמם מבני נעים. ברכב שלהם היה לדברי הקצין “יותר מידי מתנות”, מטרתם, לדבריו, היה להגיע לישראל בכדי למכור. פג תוקף הרישיונות של הרכב לפני שנה וחודשיים, והחיילים הסירו את הלוחיות (צהובות) מהרכב, והעבירו את המידע על הגברים שהיו ברכב למשטרה לבירור. לדברי אחד הפלסטינים, הרכב בבעלות פלסטיני בעל תעודת זהות כחולה, שמתגורר בבני נעים. כך מתאפשר להחזיק רכב עם לוחות רישוי צהובות, באופן חוקי. היו ברכב חמישה גברים פלסטינים צעירים, מספר החיילים היה 4, אחד מתוכם קצין. הפעם הם היו סדירים, מגדוד 12. הקצין מתגורר בדרום הר חברון, אבל סירב לומר מאיפה. שאר החיילים מהנגב. היינו עם המעוכבים למשך כ 20 דקות, שבהם אילנה האיצה במפקד שיברר שוב מה קורה עם בירור פרטי המעוכבים, בכדי שיוכלו להמשיך בדרכם. המפקד התעלם מהרעיון. התפתחה שיחה מעניינת, עם תרבות דיבור סבירה בהחלט, בין החיילים, בינינו והצעירים הפלסטינים. הנושא כמובן היה על עתיד השטחים, ירושלים וישראל. החיילים ניסו להיות אדיבים לפלסטינים, ולדברי הפלסטינים הם יותר טובים מהרוב. בכל זאת היה ברור גישת האדנות מצד הקצין ואחד החיילים. השארנו אצל הפלסטינים את מספר הטלפון שלנו, בסופו של דבר שיחררו אותם לאחר עיכוב של שעה ורבע, ולוחיות הרישוי לא הוחזר