דרום הר חברון וחברון 23.11.04, בוקר צופות חגית ב’ (מדווחת עברית ) אילנה ל’ (מדווחת אנגלית )יצאנו ב0630 מצומת שוקת וחזרנו ב 1045 תקציר – קר, גשום ,בוצי ואין כמעט תנועה חוץ מהילדים בדרכם לבית ספר.הפילבוקסים כהרגלם מאוישים.כביש 60 – כביש 35 סנסנה – פתוח – אל פאוור – פתוח צומת הכבשים – האמר, החיילים לא עיכבו אף אחד כשהיינו שם, שיוך- חברון – פתוח ואין כמעט מוניות ורק הילדות עוברות בשקט את הכביש. חלחול מזרח- שעיר –פתוח לכיוון שעיר – פתוח לכיוון חלחול. אל ג’ורה – כביש 60 – 35 – המחסום ההומאניטרי – סגור – ג’יפ צבאי – אין מכוניות . גשר חלחול חברון- פתוח וגם העלייה אליו , בחנות הזכוכית שעל הגשר – בעל החנות מספר על הייאוש הגדול ועל כך שאנשים בבית כי אין עבודה -. בבית ממול המוחזק על ידי הצבא כבר ארבע שנים , המשפחה הפלסטינית שגרה בקומה הראשונה מיואשת לגמרי…. מחסום עידנא – פתוח , ג’יפ משמר הגבול.מעט מאוד תנועה – ומעט מאוד תנועת מוניות על כביש 60 – נהג מונית משיוך שאוסף נוסעים לרמאללה – מספר שהוא נוסע בדרכים האחוריות – דרך מחסום הקונטיינר – שעות נסיעה – שוב קופצת לאוויר המציאות של כביש 60 כביש האפרטהייד . בשני צמתים. על הכביש – לא למקום ישוב אלא סתם על אם הדרך – משטרה כחולה בצומת אחת , ג’יפ צבאי בצומת שני , אוכפים את מדיניות האפרטהיד – שחס וחלילה לא “תזלוג” לכביש מכונית פלסטינית. בקיצור – שום מעשה נורא , הכל שיגרתי וכאילו שקט ואי אפשר שלא לשאול איפה הם כולם? – הכל נראה כל כך כבוש. גם הזעם הפנימי כנראה….חברון מכיוון שהיינו עם ס’ בנו של א’ הנהג הקבוע שלנו ועם הטרנזיט הלבן ולא הכחול ובלי דגלי מחסום ווטש נתנו לנו להיכנס לקריית ארבע (בפעמים הקודמות שניסינו השומרים בכניסה המציאו תירוצים שונים ומשונים ולא נתנו לנו ) חצינו את קריית ארבע לכיוון מערת המכפלה .על הכביש בין קריית ארבע למערת המכפלה אסורה התנועה למכוניות פלסטיניות וזאת על אף העובדה שהוא חוצה שכונות ערביות . הדרך שפעם היו בה מפעלים קטנים וחנויות – שוממת לגמרי מתנועה – כאילו לא חיים שם אנשים. זה מה שנקרא בעגה הצבאית כביש “מטוהר” או ציר בטוח (שימו לב למכבסת המילים ) . החנינו את האוטו מול מערת המכפלה הפלסטינים שהולכים לתפילה באים מכיוונים אחרים ולא ראינו אותם כי זה באיזור שאסור לנו להיות – במקום שתי חנויות של פלסטינים למכירת מזכרות ואולם אירועים, חנות לממכר תפילין בית אל – כל יתר הבתים הערבים בסביבה נטושים ולא גרים . מחסום אחד לפני מגרש החניה – שני חייליים משועממים. התחלנו ללכת בדרך לרובע היהודי – הרובע היהודי עצמו למי שלא יודע ממוקם בתוך הקסבה של חברון (לב העיר ) . הרחוב שוהאדא- כל החנויות סגורות ומרותכות והבתים והדירות הערביות מלמעלה נטושות – ברחוב הזה נשארו לחיות שלוש משפחות ערביות שרק להן מותר לחצות את המחסום ולמורים בדרכם לבית הספר בבוקר. על דלתות החנויות הסגורות מיני גרפיטי שכולן ל”ימין שור” הרובע היהודי עצמו מוקף בעוד שישה מחסומים – בלב הרובע בית רומנו וישיבת חברון – מנוף גדול ממשיך את הבניה שם – מצידו המערבי של בית רומנו הבסיס הצבאי של פלוגת הנח”ל – הסיסמא שעל שלט הפלוגה בכניסה לבסיס היא :– “קטלנים בים , ביבשה ובאוויר”. מצד אחד של הדרך בית קברות ומהצד השני הבתים הערביים הנטושים – החנויות הסגורות , מגדלי השמירה על הגגות , הגענו לכיכר גרוס – משם ממשיכה הדרך לבית הדסה ממש בלב העיר – המשך הדרך “המטוהרת” – הציר הבטוח – לא המשכנו כי פחדנו מעימותים נוסח נשות “כחול – לבן ” בהמשך הדרך עד בית הדסה עוד שני מחסומים על פי דברי החיילים. הלכנו לכיוון בית רומנו ושם פגשנו עוד מחסום שנמצא בין רובע היהודי לאזור H1 אסור לכניסה לאזרחים ישראליים (אנחנו שוטטנו לנו במרחבים ה”מטוהרים” מפלסטינים- שטחי H‏2 (על פי הסכמי וואי). את המקום כאמור מאיישת פלוגת נח”ל בוגרי שנת שירות – גרעין נח”ל חלקם מהצופים וחלקם בוגרי מכינות שהקסדה מסתירה את הכיפה. כל שניים מאיישים מחסום ומאוד משועממים – כי אין תנועה בכלל של אנשים – אולי הקור – אבל נראה שלא זאת הסיבה היחידה – החנויות הסגורות – והרובע היהודי ששם הצליחו לנטרל ולהרוס כל רקמת חיים שהייתה שם קודם לכן. אחד החיילים מהמחסום מראה לנו את הבית ההרוס שממנו צלפו לרובע היהודי כשהרגו את שלהבת פאז – ולידו הקימו פילבוקס ענק שמשמש כנקודת תצפית – כל זה בגבעה ממול – שכונת אבו סנאן – בית הקברות מפריד בין שתי השכונות. ליד המחסום אנחנו מבחינות בנער שמעביר סחורה בעגלה – אסורה הכניסה למכוניות לחנויות שכן נשארו פתוחות בתוככי הקסבה – ממש להחזיר לימים של טרום מנוע . החיילים כולם מכירים את “שוברי שתיקה” – ומצהירים בפנינו שאצלם אין מעשים כאלה -… הם רוצים הסבר על מחסום ווטש – ומקבלים הסבר ארוך –והכל כל כך שקט – צמרמורת של קור ושל אשמה אוחזת בי….בדרך חזרה למכונית אחרי שסקרנו את כל ששת המחסומים שסביב הרובע היהודי – בהליכה על הציר הבטוח וה”מטוהר” אנחנו תוהות היכן רקמת החיים הנוכחית ? האם היא קיימת ואיפה? . אנחנו פוגשות אישה פלסטינית שחיה שם (אחת מבנות שלושת המשפחות שחיות ליד הרובע והיא שמחה לראות אותנו – ובמעט התקשורת שהצלחנו לייצור היא אומרת : גייש – צבא בכל מקום. אנחנו עוד רואות שלושה פלסטינים שרוצים ללכת בדרך הקצרה והטבעית לחנויות שבתוך הקסבה והחיילים אינם מתירים להם – והכל בכזאת נינוחות שלא מצליחה להסיר את הטעם הרע שאסור שכך אנשים יחיו בעיר שלהם.חזרנו לאוטו בתחושה נוראית של חוסר ישע – עיר מתה – ובגלל מה ולמה? ומי יודע על זה בכלל ואת מי זה מעניין – כבר אין פלסטינים שם , אז כבר אין התעללויות…. “הצלחנו. הרובע היהודי בידינו.”