דרום הר חברון, יום חמישי 14.4.05, בוקר צופות – חגית ב’ שרית ס,(מדווחת )יצאנו ב0645 – חזרנו ב1030 כביש 317 בפניה לשני ולבנה ירדנו חגית ואני לומר בוקר טוב לחיילים , ואני מניחה גם להפגין נוכחות. לא היו פלסטינים או רכבים אבל היה חייל שלפי הויכוח הטרמינולוגי על מתנחל/מתיישב, הבנו את מקומנו וחזרנו לרכב להמשך הסיור. בפניה לערד היו 4 חיילים משועממים אבל מסבירי פנים. גם שם לא נתקלנו במשהו מיוחד ולכן המשכנו לחירבאת טוואני לביתו של המוכתר- ג’. הוא לא היה ולכן אחיו ח’ לקח אותנו לראות את הגזלות של המתנחלים השכנים ממעון, את השדות שנגזלו וגודרו, ואת אלו העתידיים להיגזל שבנתיים מסומנים על ידי רעל. ה “טריק” של אותם פושעים הוא לפזר רעל בצורה שתיצור סוג של גבולי, מתוך ידיעה שזה ירתיע את הרועים הפלסטינים מלהגיע עם העדרים שלהם.בנוסף הרעילו אותם מרושעים את מקורות המים של הכפר. הספקנו לחזור לכפר בדיוק בזמן כדי להיות עדים לתופעה מוזרה ומעוותת אף יותר. לווי צמוד של חיילים וג’יפ ממוגן צהל”י לילדים פלסטינים מהכפר אום טובה לבית הספר. וזאת משום שאותם פורעי חוק החיים על הגבעה ממול (חוות מעון) מציקים ומתעללים באותם ילדים. לאחר שעברו הילדים בשלום , ג’ טלפן לבקש שנגיע אליו לשדה בו הוא קוצר כי הוא מפחד מההתנכלויות. לא יכולנו לעבור לצערנו עם הרכב ומכיוון שטרם קרה משהו המשכנו בסיור. לאורך כל הדרך , חגית הסבה את תשומת הלב שלי למה שלי נראה כצורתו הטבעית של השטח לכל תלי העפר והחפירים שנחרשו על מנת למנוע מרכבים פלסטינים לעבור מכפר אחד למשנהו, מעבר לאי הנוחות הגלומה בכך, זה גם פוגע אנושות בעבודת הקציר משום שגם כלי רכב חקלאיים לא יכולים לעבור. עובדה נוספת שהדהימה אותי לאורך כל הסיור היה כביש האפרטהייד. לאורך כל הדרך היינו די בודדים על הכביש, מדי פעם עבר רכב צבאי או אזרחי , אבל כלי רכב פלסטינים לא מורשים לנסוע על הכביש. “תור הזהב” של הגזענות. בדרך לחברון על מנת לראות בית שכותר בחומת בטון אפורה וענקית אשר מצריכה הגנה של לפחות 10 מחיילינו, ניתן היה לראות שכל השבילים והכבישים המובילים לחברון חסומים והכניסה היחידה היא דרך קריית ארבע. לאחר שקיבלנו אישור מן ה”שריף” המקומי בשער הכניסה להיכנס לתוך קרית ארבע התחילה התדהמה הפרטית שלי . במסגרת שרותי הצבאי יצא לי לשרת 4 חודשים בחברון. ומה שריאתי באותו יום לא היה חברון שהייתה כבר לפני 7 שנים בערך מקום נורא , אלא הרבה יותר גרוע. חייל בכל פינת רחוב וסמטה, הדרך לקסבה ולשוק ריקה כל החנויות סגורות, ממש בודדות (לרוב של מזון) פתוחות, כמעט ואין נפש חיה ברחוב למעט מספר נערים משועממים. אני זכרתי את חברון צפופה נורא, כל החנויות פתוחות וחלק מהסחורה הייתה מוצגת ברחוב עצמו, ים של אנשים בכל מקום ,ולא בתים נטושים , שבורי חלונות. ומהבתים שעדיין גרים בם פלסטינים בכל גג ישנה ציליה צהלי”ת מעין עמדות תצפית על ראשם של דיירי הבתים. החיילים היו אדיבים אבל מה שהעביר בי צמרמורת היו מבטי השנאה של המתנחלים שעברו. חגית רצתה להמשיך בסיור לכיוון תל רומידה אבל אני מודה ומתוודה קיבלתי רגליים קרות, נראה היה לי שנוכחותינו במקום עלולה לעורר פרובוקציות מיותרות. האירוניה היא שלא דווקא פרובוקציות מן הצד הפלסטיני. יצאנו מחברון וקריית ארבע שגדלה בערך פי שניים מהפעם האחרונה שהייתי בה. עברנו דרך בית ספר לבנות שהיה סגור עקב שביתה , והמשכנו בסיור. לאורך על השטחים שעברנו “עינו של האח הגדול צפתה” מלמעלה בצורת מגדלי שמירה מעוגלים עם פריסקופים צרים לתצפת. סיימנו את הסיור ללא כל אירוע מיוחד או יוצא דופן, דבר שאמור לשמח יחסית , אבל אפילו זה לא מעודד כי למרות שלא קרה כלום באותו רגע, אין ארוע ממשי, כל מהות החיים הפלסטינית נפגעת בכל רגע נתון, ונראה כי המתנחלים ביד אחת עם הממשלה עושים כל אשר הם יכולים על מנת לפגוע בשגרת חייהם של הפלסטינים .