א-תוואני (א-טוואני) תושבי המקום הגיעו אל א-תוואני במהלך המאה ה-20 מהכפר יטא, המשמש להם עד היום. הם התיישבו בחורבות נטושות, תוך ניצול האדמות הראויות לעיבוד, כרי המרעה לרעיית צאן ושפע המערות הטבעיות למגורים. התושבים שהשתקעו במערות היו ממשפחות שלא יכלו לרכוש קרקעות להקמת בתים בכפרי האם, וכן רועי צאן שלא עמדו לרשותם די שטחים למרעה. לאחר מכן, הצטרפו אליהם לבני חמולות שהסתכסכו עם  עם משפחות אחרות ביישוב האם. חלק מהתושבים מתגוררים היום במבני בטון שנבנו מעל המערות. בתחום הכפר כמה בורות מים ובאר מים קדומה בשם עין א-תוואני. תושבי המקום נאלצים לקנות מים במיכלים ולהובילם דרך חסימות רבות ליישוב. בסיוע גורמים בינלאומיים הותקנה בכפר מערכת חשמל. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הוקם בכפר בית ספר יסודי המשרת כמה כפרים קטנים בסביבה. ב-2004 החלו חברות מחסום ווטש לבקר ולדווח מכפר המערות ח'רבת טוואני, הסובל קשות מידי מתיישבי האחזויות סמוכות, ובייחוד מחוות מעון הקיצונית שלידם. מתנחלי חוות מעון מזהמים בורות מים, מרעילים את הצאן ועוקרים עצים. הטרדה בולטת במיוחד היא של הילדים מכפרי הסביבה בדרכם לבית הספר בתוואני, עד כדי כך שנדרש ליווי צבאי לילדים כדי לחצוץ בינהם לבין הפורעים (הדבר הוסדר בעקבות יוזמה של חברות הארגון). בשנה האחרונה חסרים הליווי הנוכחות החיונית של מתנדבי חו"ל, והדבר מנוצל לרעה.  ליד טוואני יש כמה משפחות שחזרו למערות עקב ההריסות הבלתי פוסקות של המינהל האזרחי (יש איסור בנייה טוטאלי בכל שטח C). הורסים לא רק מבני מגורים ומבנים חקלאיים, אלא גם צינורות מים, מכונות, ואפילו סותמים בורות מים. תושבי טוואני הקימו ארגון של מחאה נגד הריסות ללא אלימות, אך בשנה האחרונה התנכלויות היד הקשה של הצבא ואלימות המתנחלים החריפו והיקצינו. תקרית הגנרטור בארכיז, שבעטיה בחור צעיר נותר משותק היא דוגמה אחת מני רבות - כל הגנה לגיטימית על זכויות הקניין גוררת אלימות ואף יריות מצד הצבא והמינהל האזרחי.      

המחסום ממוקם על הקו הירוק ומשמש כמעבר גבול בין ישראל לגדה המערבית ומנוהל על ידי מנהלת המעברים במשרד הביטחון. מכיל מתחם סחורות (אגרגטים), מחסום רכב (מיועד לנושאי תעודת זהות כחולה, לאזרחים זרים או דיפלומטים וארגונים בינלאומיים). מעבר פלסטינים אסור, למעט בעלי היתרי כניסה לישראל, המורשים לעבור ברגל בלבד. יש בו מת"ק, יחידת מכס, פיקוח חי וצומח, משטרת עיירות.

• בשנה האחרונה לא רחוק מהמעבר יש פרצה בגדר גדולה וידועה לכול. לא נראה שיש אינטרס לחסום. נוצרת כלכלת דוכנים וחנייה. 

 עודכן אפריל 2021, מיכל צ'

סוסיא הפלסטינית שוכנת היום בין ההתנחלות סוסיא לבין הבסיס הצבאי . התושבים החלו להתיישב בשטחים שמחוץ לכפרים בשנות השלושים של המאה ה–19, והתגוררו במערות, אוהלים וסוכות. עד היום הם מקיימים אורח חיים מסורתי ופרנסתם מבוססת על חקלאות ורעיית צאן. עד מלחמת 1948 עיבדו החקלאים שטחים שהתפרשו עד לאזור ערד. בעקבות המלחמה איבדו חלק ניכר מאדמותיהם שנותרו מעבר לגבול, בצד הישראלי. לאחר מלחמת 1967 והכיבוש הישראלי הוקמו באזור מחנות צבאיים, הוכרזו שטחי אש ושמורות טבע, ושטח האדמות צומצם עוד יותר. ההתנחלות היהודית בסוסיא החלה ב-1979. מאז מתנהל מאבק עיקש לסלק את שרידי התושבים הפלסטיניים המסרבים לעזוב את מקום הולדתם ולעבור ליאטא הסמוכה. עם פיתוחו של אתר תיירות בח’ירבת סוסיה בסוף שנות ה-1980 (בית כנסת קדום) גורשו עשרות משפחות שגרו במערות בסביבתו. במחצית  השניה של שנות ה- 1990 התפתחה באזור צורה חדשה של התנחלות – חוות רועים של מתנחלים בודדים. תופעה זו גרמה להגברת המתח בין המתנחלים לתושבים המקוריים, הפלסטינים, והביאה להתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבי החוות כלפי הפלסטינים. במקביל נמשכו הריסות מבנים והשחתות יבול מצד גורמי הביטחון וכן מניעת מים וחשמל. בסוסיא הפלסטינית, כמו בחלק גדול של כפרי דרום הר חברון, אין מים זורמים, אך עובר בה צינור המים המספק מים להתנחלות סוסיא. הפלסטינים קונים מים יקרים שמגיעים במכליות. חשמל סולרי מסופק על ידי מערכת קולטים, שהותקנה בכספי תרומות. אך ההריסות בכפרים לא חסות על בורות מים ולא על הלוחות הסולאריים ועמודי חשמל המיועדים להעברת חשמל סולרי בין הכפרים.  עודכן אפריל 2021, ענת ט.

אחד המחסומים בדרום הר חברון המונעים תנועת כלי רכב פלסטינים על כביש 60 ומונעים כניסת כלי רכב לחברון מכיוון דרום. במקום יש פילבוקס מאויש ושערים. מעודכן למאי 2021