עיד אל פטר

אוספים את איל שני ממיתר לכיוון אום אל ח’יר. בדרך העפר מאום אל ח’יר לכיוון זוידין אוטו משטרה, רכב צבאי שממנו יוצאים חיילים עם רובה שלוף . על הגבעה מצפון לכביש עדר כבשים שילדים רועים אותו בעוד קבוצת מבוגרים פלסטינים תושבי זוידין מתווכחים עם נציגי הצבא והמשטרה. בידיהם מפות המוכיחות כי הקרקעות שלהם. את כל התהליך מצלמים שלושה פעילי שלום שהוזעקו על ידי הפלסטינים, מאום אל ח’יר.

הסתבר כי הרועים הפלסטינים פגשו בשדה החיטה שהם זרעו, את עדרו של המתנחל שמעון עטיה שלאחרונה בנה האחזות על גבעה מול זוידין ומציק לרועים המקומיים. הפלסטינים הזעיקו את המשטרה ואת המתנדבים וכשהגענו נעשתה כבר הפרדת כוחות: העדר היהודי גורש אל צדו הדרומי של הכביש, מתחת להאחזות אך בשטח עם שדה החיטה (כשבאנו העדר כבר לא היה שם) ואילו העדר הפלסטיני גורש אל הצד הצפוני, אזור טרשי ושומם שבקושי מוצאים בו עשב. טענותיהם של תושבי הכפר וגם המפות שבידיהם לא מתקבלות על ידי השוטר דוד, והקצין שמנסה לנהל את האירוע בשלוש שפות: עם הפלסטינים בערבית, באנגלית עם המתנדבים ששתיים מהן עוקבות אחריו בצילום ואחד טוען כלפיו על אי חוקיות, ולנו הוא מסביר בעברית. איל מנסה בדרכו הבודהיסטית לרכך את הקצין הצועק, להציע לו פשרה – שיתנו לפלסטינים לקצור את החיטה המסכנה שעוד נותרה בשדה שלהם בצד הלא נכון, כדי שיוכלו להביא לכבשים שלהם והקצין שולח אותו להציע זאת למת”ק או למפקד האזור. הקצין עצבני על כך שהוא נקרא שוב ושוב ליישוב סכסוכים קטנים במקום לעשות את תפקידו (מהו בדיוק??). העניין נגמר כשכל אחד מהצדדים נקרא לחזור למכוניתו ולעזוב את השטח, ונותרו הפלסטינים עם העדר הרעב.

בזוידין התארחנו בביתו של בעל המוסך המקומי (עסק משגשג בקומת העמודים של הבית) והתרשמנו שהכפר ירוק, מגדלים שדות של עשב לכבשים. פסטורליה בלב הסכסוך.

התחנה הבאה: צומת שויוח’-סעיר על כביש 60. שני הכפרים משני צידי הכביש הראשי סגורים לתנועת כלי רכב. בסעיר חוסם את הכביש שער ברזל נעול. המבקשים לצאת מהכפר על ראש ההר אל נתיב התחבורה עושים זאת או ברגל או בשרות הסעות מאולתר של מכוניות פרטיות מהכפר. יום חג, המכולת בכפר סגורה ורק מעט אנשים לבושים חגיגית יוצאים מהכפר. גם כביש 60 ממש ריק ממכוניות. חיכינו בכניסה לכפר לאחמד כדי להעביר לו כסף שנאסף עבור פרוצדורות רפואיות בליבו שעליו לעבור. אחמד הגיע בטרמפ במכונית מקרטעת של בן משפחה מזדמן. סיפר לנו כמה לא חגיגי החג שלהם, הם נצורים מאז הששה באוקטובר לא יכולים להגיע לישראל לעבודות שלהם, אין כסף למכולת והאווירה קשה.

בדרך חזרה בכביש הבחנו באותם שערי ברזל סגורים שחסמו את גישתם של כל הכפרים הפלסטיניים לאורך הכביש, כולל כל הכניסות הדרומיות לחברון. 

הכביש ריק, והיאוש ממלא את הלב.