,דרום הר חברון וחברון, יום רביעי 14.9.05, בוקרצופות: אילנה , לאה ש’ (מדווחת )07:00-10:001) מחסום סנסנה: ברקע הכנות לתואי גדר ההפרדה. רכב פלסטיני מלא מוחזר אחורה כי אין לו רישיון כניסה לישראל. בצד הכביש עומד טרנזיט, 12 הפלסטינים שעליו נבדקים אחד אחד. הנהג ישראלי. טוענים שעברו לישראל במחסום רמדין (בין סנסנה לאשכולות מצפון מזרח, יש שם דרך עפר, לא בטוח שיש מחסום לבדיקה ולא בטוח שמותר להיכנס דרך שם), וכי הובאו אחר כך למחסום סנסנה לבדיקה חוזרת. נתנו להם מספרי טלפונים להתקשר אם יעוכבו יותר מדי, כשחזרנו הם לא היו שם.2) צומת דורה – אל פאוואר: 3 חיילים (גדוד לביא) עם נשק שלוף ודרוך לכל הצדדים + ג’יפ, עוצרים רק מוניות פלסטיניות ומעכבים מתוכן רק נוסעים צעירים מאד, משחררים את היתר. המפקד אומר כי הם באמצע משימה ואינם יכולים לדבר איתנו, ביקש שלא נפריע לטווח הראיה שלהם מסביב. כשחזרנו לא נראו לא חיילים ולא מעוכבים, המפקד נפנף לנו לשלום מתוך הפילבוקס. ייתכן כי מה שראינו קשור לאירוע יומיים קודם לכן בכפר תפוח ממערב לחברון (הארץ, 14.9, 15.9): כוח של גדוד לביא הציב מחסום בכפר לבדיקת מכוניות, תושבים התקהלו סביב החיילים ויידו בהם חפצים ואבנים, החיילים טוענים כי ירו רק אמצעים לפיזור הפגנות, וליד חמאייסה בן 19 נפצע קשה ונפטר מפצעיו, הפלסטינים טוענים כי החיילים הרגו אותו, מח”ט חברון חוקר הארוע – אולי נהרג בקטטה בכפר על רק סכסוך ירושה.3) החלטנו להיכנס הפעם לחברון. השער הראשי לקרית ארבע נעול ללא שמירה, שלט ברור מסביר כי הכניסה יותר צפונה, ליד גבעת החרסינה (רמת ממרא), ואכן נכנסנו דרך שער אליאס (נושא שלט המסביר – על שמו של יהודי מאתיופיה, פעיל עליה משם) ללא בדיקה כלל (אולי מפני שלאה ישבה במושב הקדמי, נראית כמו מתנחלת). חצינו את קרית ארבע ונכנסנו לחברון, חנינו ליד מערת המכפלה והתקדמנו ברגל לאורך הציר הראשי. חלק זה של העיר נטוש כמעט לגמרי, עיר רפאים, חלונות פעורים וריקים, כניסות בתים חסומות בקרשים או בבלוקים, סלילי גדר תיל חוסמים מעברים, תריסי ברזל מוגפים על חנויות. מאמר המערכת של הארץ היום מציין כי 25 אלף פלסטינים גורשו מבתיהם בחברון כדי להרחיב את הרובע היהודי. בכל מקום הסיסמאות הרגילות – “מוות לערבים”, “כהנא צדק”, “יהודי לא מגרש יהודי”, וכו’. רשמנו רק את החידושים (כולל שגיאות הכתיב): “אין שמואלנים אין פיגועים”, “לא נשכך לא נסלך גוש קטיף והשומרון”, “ברסלבים לכו לקבר יוסף” (?), “שרון רבין מחכה לך”. זוגות של חיילי גדוד לביא מאיישים עמדות שמירה לאורך הציר, ומפגינים קרבה למתנחלים, בעיקר לילדים. עוד לפני שהגענו לזוג הראשון הבחין בנו מתנחל צעיר לבוש כתום ונושא נשק (יחד עם שקית הטלית שלו), וסב לאחוריו כדי להודיע לחיילים על בואנו. חייל מסביר לנו כי צה”ל נותן למתנחלים נשק לשמירה ולהגנה אך אינו מפקח מי מהם מחזיק בו. החיילים בעמדה המפרידה בין בית רומנו לבין השוק הפלסטיני הסמוך טענו כי המתנחלים נכנסים לשוק כדי לפגוע בפלסטינים רק כאשר פלסטינים נכנסים לתחומם ופוגעים ביהודים. כל החיילים טענו כי תפקידם לשמור על השקט, וכי הם משגיחים גם שמתנחלים לא יציקו לפלסטינים. כולם גם רואים באנשי ה”ארגונים”, ללא הבחנה, ישראלים ותיירים, פרובוקציה מסוכנת – זה עלול להרגיז את המתנחלים ולכן זה מסוכן לנו והם יצטרכו להגן עלינו ולא יצליחו ולכן לא טוב שאנחנו כאן. להשקפה זו קיבלנו אישור בכתב: מכונית עצרה לידנו, והנהג נתן לנו דף באנגלית שחובר במיוחד עבור “ארגונים זרים בחברון”. הדף מסביר מדוע אין אנו רצויים בשטח, למרות מסורת עתיקה של הכנסת אורחים במקום: אנחנו חד צדדיים, מתעלמים בכוונה מסידרה ארוכה של עובדות – שייכות היהודים למקום מאז ומקדם, לעומת הרצחנות הערבית והמוסלמית לדורותיה, כאן ובכל מקום בעולם. אנחנו והערבים הם הפולשים הלא חוקיים, ולבסוף – ההשגחה האלוקית עומדת לצד היהודים השבים לחברון. אוסיף כי הארץ (16.9) מצטט דברים דומים מפי ועד יהודי חברון, במסגרת דיווח על הרחבת הישוב היהודי בעיר: יהודים מחזיקים רק בשליש מהרכוש היהודי בחברון וימשיכו להרחיב את חלקם, ערביי חברון עזבו את העיר העתיקה לטובת מגורים משופרים במקום אחר, טרור ערבי נגד יהודים אילץ את צה”ל לנקוט צעדים להגנת יהודי חברון.זוג החיילים בעמדה הבאה כבר טען שהוא צריך לברר בקשר אם מותר לנו להמשיך להתקדם, והחייל הבא כבר ניסה לטעון שזה שטח צבאי סגור ו”הצו בדרך”. הורשינו להמשיך רק כשהתעקשנו. הגענו רק עד כיכר השוטר, בה הציבו המתנחלים שלט “כיכר קדושי תרפ”ט” (מחוסר זמן לא המשכנו בכביש עד תל רומיידה), ושם מצאנו חייל אדיב שניסה ללמד זכות על חבריו הלחוצים. בכיכר זו מחסום משוכלל עם מכונת שיקוף, בה חייבים להיבדק כל העוברים. החייל סיפר כי ילדות מתנחלות שעברו בבוקר סרבו לעבור דרך המכונה בטענה כי הבדיקה פוגעת בכבודן, ולבסוף הן נבדקו ידנית (מכאן אפשר ללמוד כי הכבוד הלאומי חשוב להן יותר מצניעות מינית, אם כי להלכה היהודית יש עמדה הפוכה בסוגיה זו). אגב, ראינו אותן במורד הרחוב, ההסעה לבית הספר לבנות בקרית ארבע אחרה היום משום מה והן חיכו לה עם הילקוטים.החווייה הקשה ביותר שלנו היתה המפגש עם ילדי המתנחלים. בדרכנו חזרה, בעוד אנו משוחחות שוב עם אחד החיילים, העיר פלסטיני עובר אורח (בין הבודדים האמיצים המעזים לקלקל למתנחלים את הנוף) לחייל כי הילדים שלידו מחזיקים אבנים שהם עומדים להשליך עליו. החייל טען כי כמובן הוא לא מרשה דברים כאלה. לאחת מאיתנו (אני, לאה…) קפץ פיוז בראותה את האבן בידי הילד. צעקתי עליו ועל חבריו תוך נפנוף בפסוקים ובדברי חז”ל. הילד עצמו נבהל והתרחק, אך ילד אחר מהחבורה החל להתפאר כי מותר ואפילו מצוה לפגוע בערבים. המורה הגיע והכניס אותם לבית הספר לידו חיכו. הצהרתי כי הם תינוקות של בית רבן שנשבו וכי האשמה לא בהם אלא במורים ובהורים. מתנחל יצא ממכונית וצעק עלי שאפסיק להסית, צילם אותנו, איים שיגיש תלונה במשטרה על הסתה. לסיכום הביקור בחברון: ייתכן כי בנוסף לסיורים שלנו בין עמדות החיילים הנ”ל יש ליזום פגישה עם מח”ט חברון ומג”ד לביא, לצורך הדרכת החיילים לגבי זכויותינו כאזרחיות ישראליות לחופש תנועה ופעילות אזרחית במקום. כמו כן נראה כי נחוץ לחץ ציבורי להצבת שוטרים בשטחי חברון שבשליטת המתנחלים (בנוסף לחיילים), כדי לפקח עליהם, ולמנוע אלימות ופעילות בלתי חוקית מצידם כלפי הפלסטינים ורכושם.