חאלת מכחול -בעקבות שיחות עם בורהן ורצון לתמוך בעת צרה, ארזנו מכונית מלאה ככל יכולתנו ונסענו לבקעה.
בדיוק יום קודם הגיע הגשם לראשונה לבקעה השנה. אולי זה אות מבשר טוב, ואולי לא.
בכל מקרה הגשם המשיך בשעות הבוקר ואדמת הבקעה היבשה התמלאה קצת שמחה.

פגשנו רועה בירידה לבקעה, שכבשיו מלחכות את שאריות הירוק שעל השיח והוא עורג לסיגריה.
הכביש הארוך 508 היה ריק לחלוטין כל הדרך וכלל אי הבנה משוועת, למה מגרשים אנשים ממקומם. איזה רוע איזו עזות מצח.

בהמשך נשבינו בקסם הצבעים של המדבר, החום והירוק הכחול והעננים מפזזים בין הגבעות.

עד – שמגיעים למאהל של בורהן. העצב והדאגה על הפנים שלו קורעים את הנשמה. ונכון שבאו לעזרתו, והמקרה נבדק במעבדות בפלסטין ובישראל, ותשובות עדיין אין, אך הגדיים ממשיכים למות והמחשבה על העתיד מדאיגה.

מעל לזה מונח על ראשם צו פינוי והריסת הבית. תמידי ומאיים. עכשיו יותר מתמיד.

דומא – בקרנו בכפר היפה הזה שמשקיף מלמעלה על הבקעה.
במכולת של מיאסה ונעים, נעים לשבת. הם מארחים נעימים. ואחרי מילות ברכה, מדברים על החיים. ואין מה לעשות. בכל מקום, כל איש שתפגוש, תשמע על שהיד שעל שמו נקרא הבן, ו/או נכה עבודה שנפל מבניין בישראל, או חקלאי שעבד באדמתו עם בַּקַרַה (פרה), ובאו חיילים או מתנחלים והבריחו אותו מאדמתו ולקחו את הפרה שלו להשד יודע אן, ואז היה צריך לפדות אותה ב-1000 (אלף) ₪.  ויש אחד שהוביל לתומו תרנגולות ירו עליו מתנחלים או הצבא, עזב את הרכב וברח להציל את נפשו. אחת הנכדות שפגשנו במכולת שמה פלשתין, זו גם דרכם לשמור על התקווה ולהבהיר לעולם שלא ישכחו.

כמו הפתגם שכל ילד זקוק לכפר שלם כדי לגדול, כל משפחה פלסטינית צריכה למשרד עו”ד, קו לעובד, ביטוח לאומי, אללה הוא אכבר. והרבה אורך רוח. אנחנו בחיים לא היינו שורדים את זה.