בכניסה למחסום מיתר יש נוכחות מסיבית של משטרה אבל לא היו  עיכובים  במחסום. השיגרה של המחסום ממשיכה. מגרש החניה בצד הפלסטיני מלא וגם אוטובוס שהביא משפחות עצירים לביקור מחכה לשובם מהביקור.

נסענו בכביש 317 לגן הודא שנמצא בח’אשם-אל-דארג׳. תחנת האוטובוס בכניסה להתנחלות כרמל היתה מאובטחת על ידי חיילים. בהמשך הדרך, בפניה לחאשם-אל דארג׳, עמד אמבולנס צבאי, אולי כדי להפגין נוכחות.

הדרך עוברת ליד בית הקברות של אום-אל-ח’יר, ובכניסה יש אנדרטה לזיכרו של סולימאן אל-הד’אלין, אביו של עיד, שנהרג לפני שנה בעימותים עם המשטרה במהלך החרמה של כלי רכב ונדרס על ידי הגרר שבא לפנות את כלי הרכב.

הגענו לגן הודא. כבר זמן רב שלא בקרתי במקום והילדים שהכרתי כבר לומדים בבית הספר וכל הילדים שהיום בגן לא פגשו אותי מעולם. עברו מספר שניות של חשדנות עד שנדלקו העיניים ונדלקו החיוכים. רק ילדה קטנה אחת, הילדה הכי צעירה בגן, לדעתי, עוד לא בת שלוש, פרצה בבכי קורע לב כל פעם שראתה אותי. חשבתי, מה היא חוותה שזו התגובה שלה למראה שלי, של ישראלית. וחשבתי גם על הילד בן ה-13 שלקח אקדח וירה כדי להרוג ישראלים. מה הוא חווה כדי שבגיל 13 , במקום לעשות מה שילדים בגילו בעולם נורמלי עושים, לוקח אקדח והולך להרוג. הרגשתי אשמה.

היינו עמוסים בחבילות שסמדר אספה והבאתי גם צבעי פנדה ובלוקים לציור.

בדרך, מוחמד קנה לילדים ממתקים ומיץ והילדים מאד מאד שמחו עם הכיבוד שהבאנו ואכלו ושתו בשמחה רבה.

אחרי הארוחה הודא הכניסה את הילדים לגן והם שרו. ספרו באנגלית, וגם ברכו אותי ובסוף כשנפרדנו שלחו לי נשיקות באויר.

בשיחה עם הודא היא בקשה כמה דברים. סיר גדול כדי לבשל לילדים ארוחה חמה לפני שהם חוזרים הביתה וגם קומקום חשמלי. במטבח הם מבשלים על גז והיא צריכה כסף כדי להחליף את בלון הגז ואינה יכולה לבקש כסף מההורים שלא מסוגלים לשלם. היא גם בקשה צבעים ודפים. נשתדל להגיע לגן בתקופה הקרובה עם הציוד הדרוש.

בדרך שלא נסעתי בה הרבה זמן הרגשתי משהו מוזר ואז הבנתי, עמודי חשמל שמספקים חשמל לישובים פלסטינים וגם צינור מים שלא הושמד על ידי מתנחלים. 

אבל לאיזון, בית הספר בישוב שבדרך, ח’אשם אל כּרם, קיבל צו הריסה.