יום חמישי, 21.3.13. בקר,

5.50 עזון עתמה.התמונה המרגיזה הרגילה: מערכת מפורטת של גדרות וקרוסלות ותאי בדיקת תעודות. התור אינו ארוך מאד אך גם אינו מתקצר כי כל הזמן מגיעים עוד פועלים. הבדיקה יחסית מהירה ובדיקת התיקים חלקית (בודקים רק תרמילים ולא שקיקי אוכל. אנו עומדות וצופות בשקט כעשר דקות לפני שהשוטרת הצבאית נעשית מוטרדת ונגשת אלינו ומודיעה: "זה שטח צבאי ואתן מפריעות". שאלת התם שלנו "אם זה שטח צבאי איך זה שאזרחים פלסתינים מסתובבים כאן?" נענית בחזרה על הסיסמא: זה שטח צבאי ואתן מפריעות….. לנסיון להבין במה אנו מפריעות לא ממש נענה מלבד באיום הידוע: נפסיק להעביר את הפלסטינים אם לא תיענו. דוחקים אותנו אחורה ואני מתעקשות לזוז רק עד היכן שנוכל להמשיך ולצפות במעבר.

6.50 . שער חבלה.כשהגענו השער פתוח. הוא נפתח בין ב- 6.30 עד 8.00. שלא כרגיל השער הגדול פתוח לרווחה מה שמאפשר לכלי רכב מעבר נוח יותר, אם כי הבדיקה מתקיימת כרגיל (משאירים הרכב, האופניים, החמור בצד), נכנסים ל"בולם" (מבנה חדר בדיקת התעודות), יוצאים לאחר הבדיקה, משאירים התעודה בידי החייל/ת, חוזרים לנקודת היציאה לקחת הרכב ולעבור לצד השני ובדרך נעצרים לבדיקת הרכב/עגלת החמור ולקבלת תעודת הזהות. זה מה שאנחנו קוראות: "רגיל, בלי בעיות מיוחדות"…. אחרי שעברו המיניבוסים עם הילדים בדרכם לבית הספר אנו עוזבות ונוסעות לכפר הבדואי ערב א ראמדין לבקר בבית הספר שבנו שם לילדי הכיתות הנמוכות (א-ג). מתקבלות בסבר פנים יפות וקרוב ל- 8 מגיעה המנהלת מקלקיליה והמורים. צביה לוקחת פרטי המורה שכבר התלונן לפני בבקור הקודם על כך שאינו מצליח להביא לחיבור חשמל לביתו, למרות שעמוד החשמל העובר באיזו בנוי על אדמתו שהוחרמה. צביה תנסה לבדוק האם ניתן לעשות משהו בנדון.