דוח משמרת וביקור בחברון  במערת המכפלה.

בכתיבת הסקר המפורט על המקאמים הפלסטינים שבשטחי הכיבוש הישראלי,  נוכחנו לדעת שאיננו מכירות את אחד מקומות הקדושים למוסלמים וליהודים כאחד – הלא היא מערת המכפלה בחברון.

לאחר תיאום עם מיכל צדיק שעדיין מרכזת את משמרות הדרום, הגענו לחברון ופגשנו שם את מיכל, אריאלה ומוחמד הנהג שליווה אותנו בסבלנו רבה.

(הערה: נסענו לירושלים ומשם באוטובוס 381 לחברון כששילמנו לנהג אוטובוס 381 וציינו כי אנחנו אזרח ותיק – נאמר לנו: כאן אין הנחה לאזרח ותיק – כאן התשלום מסובסד לכולם – 8.10 ₪ נסיעה מירושלים למערת המכפלה בחברון – נסיעה שאורכת כשעה וחצי, למי שלא יודע עד עכשיו, אדוני הארץ הגזלנים, נוסעים על חשבוננו במחיר מסובסד).

ליד מערת המכפלה פגשנו ידיד ותיק למארגנות ימי הים את רבחי שחי עם משפחתו ממש ליד החלק המוסלמי של מערת המכפלה.

ממנו למדנו שעד הרצח המתועב שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים באחד מימי הרמדאן 1994, המוסלמים והיהודים היו מתפללים באותו מתחם של מערת המכפלה. מיד לאחר הרצח חילקו את המתחם לשניים. אבל בחגים של היהודים, המוסלמים לא מורשים להיכנס למתחם התפילה במערת המכפלה, מקפלים את השטיחים של המוסלמים וכל השטח מיועד ליהודים. בחגים המוסלמים משתדלים היהודים להימנע מלהיכנס להתפלל.

מבחינה דתית יש הטוענים שלא מתפללים במערה הנחשבת לבית קברות, אחרים אינם רוצים לבוא בגלל החיילים המחפשים על גופם. לכן , בימי חול מגיעים מעט אנשים אך ברמדאן המקום מלא עד אפס מקום לרבות ה”זוויה ” – החצר הפנימית, וגם הדרך המוליכה אל המערה.

לאחרונה החלו קריאות שעדיף לנשים להישאר בבית ולא לבוא להתפלל במערה. לא הצלחנו להבין אם זה מחייב את הנשים אם לאו. רבחי טוען שאם אשה רוצה היא יכולה להתפלל אך עדיף שלא.

לכל קהילה יש כניסה נפרדת. היהודים כמובן נכנסים מהכניסה הראשית הגדולה ואילו המוסלמים נכנסים בכניסה אחורית וצדדית. מכיון שנכנסנו עם רבחי ודיברנו בינינו אנגלית נכנסנו מהכניסה של הפלסטינים ומשם מגיעים לבית של רבחי – הבית עשוי קשתות קשתות, קירותיו עבים מאוד, וסבו וסב סבו גרו בו לפני עשרות שנים, הם היו המפקחים מטעם הסולטן על המשקלות בשוק. מהבית שלו לקח אותנו רבחי להוספיס שורבה- מקום שבו מכינים כל יום ארוחה חמה לכל דיכפין. בחמישה דוודים ענקיים: יומיים בשבוע בשר או עוף ובימי השבוע האחרים מכינים מרק עדשים שעועית או תפוחי אדמה. את האוכל הזה מחלקים לכל מי שרוצה וראינו הרבה ילדים עומדים בתור עם סירים  לקבל את המרק של היום. שאלנו מי מממן את הדבר המופלא הזה ונאמר, שכל תושבי חברון שידם משגת תורמים למתנדבים שמבשלים את האוכל הזה, קצת תרומות מחו”ל וברמדאן גם הרשות מממנת. הרעיון הזה שבה את לבי – גם בגלל העוני שראינו מסביב, גם בזכות הניקיון ששרר במטבח הענק הזה והריח הטוב שנדף מהסירים והאדם מאיר הפנים שהסביר לנו את העניין.

חזרנו לרבחי, אשתו וילדיו,  והתכבדנו בארוחת צהריים טעימה, ומובן הוא הזכיר את הפינוק שהוא ומשפחתו המורחבת זכו לה ביום הים לפני שנה.

אחרי הביקור הזה יצאנו לבקר את אבו עיישה שגר גם הוא בקרבת מערת המכפלה והוא מיודד מאוד עם חברות מחסוםווטש הדרומיות. ממש מול הכניסה לביתו עמד ברוך מרזל שלא הפסיק לקלל אותנו…

אבו עיישה הוא אדם בן 75. הוא מספר שכאשר נולד משפחתו הייתה מיודדת מאוד עם המשפחה היהודית של יעקב עזרא, ושתי המשפחות היו שותפות במפעל לגבינה. כאשר היה תינוק אשתו של יעקב עזרא ילדה בת ושמה היה שרה. האם נפטרה בזמן הלידה ואז אמא שלו הניקה גם את התינוקת שרה. הוא ושרה הרגישו תמיד כמו אחים. זה היה עד 1948, מאז נסגרו הדרכים. מאז 1967 משפחה של הבן יוסף עזרא מתגוררת בירושלים והם מדברים מדי פעם בטלפון.

אבו עיישה הציע להם לתבוע את ביתם, שבאותה עת התגורר בו הרב משה לוינגר שטען לבעלות עליו. ואומנם נערך משפט שנמשך זמן רב. כרגע, חושב אחיינו של אבו עיישה, המצב הוא שלמשפחת עזרא הוצע כסף כדי שירדו מהתביעה המשפטית (יתכן גם שההצעה לוותה באיומים). בסופו של דבר ירדו מהתביעה. לא ברור לו מה עלה בגורלה של הבעלות על הבית. כמו כן סיפר אבו עיישה, שגם בית הדסה היה שייך ליהודים ועבור החנויות שפעלו במקום שולם שכ”ד, שהיה נגבה מדי חודש בחודשו על ידי גובה מיוחד שנשלח מטעם הבעלים. אך הבעלים לא היו אלה המתגוררים היום בבית הדסה, למרות טענותיהם לבעלות.

ביום ששי בעת החזרה מהמסגד התנפלו כמה מתנחלים על יוסף אל-הזה, שחקן כדורגל בקבוצה חברונית ורססוהו בפלפל. פלסטינים נזעקו לעזרה והחלה קטטה. החיילים הפרידו בין שני המחנות  אך לא עשו דבר נגד המתנחלים. לבסוף המשטרה עצרה את יוסף. בארוע המכות בליל שבת הוכו ע”י נערים  מתנחלים גם באסם אבו עיישה בן 55 וגם מארחנו אבו חסן אבו עיישה בן ה-75.

אבו עיישה נזכר שב-1997 תקפו מתנחלים את אחיו. השוטר עצר מתנחל, ואז נקרא השוטר לבירור במשטרה וננזף או הודח.

בעוד אנו מתארחים בביתו אמר אבו עיישה, שהמתנחלים מפגינים מחוץ לבית. אבו עיישה היה בטוח, שההפגנה היא בגללנו ובגלל שהוא מארח ישראלים. כשיצאנו התברר שההפגנה והקריאות הם לכבוד אלאור עזריה (הרוצח) ששב למקום הרצח והמתנחלים קבלו אותו בכבוד מלכים כגיבור אמיתי.

לבסוף הלכנו לבקר במערת המכפלה. לא הרגשתי שום הוד והדר אלא דחייה גדולה מכל מה שנעשה שם.

עמדנו לצד קבוצה גדולה של יהודים תיירים שהמדריך שלהם – אמריקאי הצעיר  סיפר להם שהוא למד על מערת המכפלה וחברון מהאדם שהכי בקי בנושאים אלו, הוא נועם ארנון. הקשבנו להסברים המפורטים של המדריך הצעיר הזה ובשלב השאלות שאלתי אותו לה איפה רצח ברוך גולדשטיין את 29 המוסלמים בחג פורים 1994, הוא הסתכל עלי בתמיהה ואמר שמעולם לא שמע על העניין הזה. נועם ארנון כנראה לא סיפר לו פרט זניח.

קברי האבות מעוטרים בכתובות ערביות, כנראה שמפאת קדושת המקום לא הסירו את הכיתוב בערבית.