יצאנו מוקדם בתקווה לצפות בילדי בתי הספר בשובם הביתה דרך מחסום תרפ"ט, אך התברר שמרביתם כבר עברו. הלימודים מסתיימים בערך ב- 12.

היות ומיהרנו לא חנינו כמתוכנן ליד מערת המכפלה ונסענו אל המחסום במכונית. היות ומשאית כבדה חסמה את דרכנו בכיכר גרוס, פשוט עקפנו אותה ונסענו במסלול הנגדי ברחוב השוהאדא הנטוש (חוקי תנועה אינם חלים על נהגים יהודים!). על יד המחסום עמדה מכונית משטרה והשוטרים אישרו לנו להמשיך בדרכנו ולחנות בכניסה לתל רומידא. לגבי חניה ליד המחסום, אמרו שעלינו לקבל רשות מהחיילים. ואכן, החיילים שבדיוק עמדו לעזוב את חברון היו ידידותיים ביותר, הסכימו שנחנה רק ביקשו שלא נפריע לפלשתינים העוברים. המעבר במחסום היה חלק, אנשים התבקשו להשאיר מפתחות וטלפונים סלולאריים על הדלפק ועברו במהירות דרך המגנומטר. אישה בהריון ביקשה שלא לעבור דרכו והשער הצדדי נפתח עבורה. תוך שהייתנו ליד המחסום התקיימו חילופי המשמרות; חיילי גבעתי סיימו חודשיים של שהייה בחברון ועמדו להישלח צפונה וחיילי גדוד שמשון נכנסו לתפקיד במקומם. הפנינו את תשומת ליבם של החיילים החדשים לכך שבעוד שיציאתם מהמחסום "מרופדת" בארגז, על הפלשתינים לדלג בבוץ מעל לבנים בלתי יציבות המהוות קושי בעיקר לנשים המבוגרות העוברות שם.

עלינו לתל רומידא, בשטח נראו עשרות רבות מאד של חיילים, של שתי היחידות- הנכנסת והיוצאת. משאיות צבאיות נסעו הלוך ושוב עם ציוד והמקום כולו נראה היה כמו בסיס צבאי. שוחחנו עם כמה מן החיילים והתברר שארבע(!) פלוגות של חיילים מוצבות במקום בכדי לשמור על 30 המשפחות שהתיישבו שם. אחד החיילים שאל אם אנחנו לא היינו רוצות שישמרו עלינו לו גרנו שם. ענינו שלא היינו רוצות לגור שם, תשובתו הייתה: "גם אני לא, אבל עלי למלא פקודות" חייל אחר הסביר לנו שיש בסביבה ישוב עוין בשם אבו סנֵין. קצין משמר הגבול ניסה למנוע מאתנו להסתובב בשכונה, "זה שטח צבאי ויש איסור לבקר בו" ביקשנו לראות את הצו האוסר על אזרחים (כמובן יהודים) לבקר בשכונת מגורים. הוא טען שיזמין משטרה בכדי לסלקנו. בעוד הוא מציב חייל לשמור את צעדנו, הלך לצלצל למפקדו. אנחנו צלצלנו ל"מפקדת" שלנו, חנה ב. שאמרה שאמנם אין להם זכות למנוע מאתנו את התנועה במקום, אך המליצה שלא נתקרב לבתי המתנחלים בשל סכנת התנכלות מצידם. אחרי דקות ספורות שחרר אותנו החייל באנחת רווחה ואנחנו המשכנו בדרכנו.

שוב נסענו ברחובות חברון השוממים ובאף אחד מהמחסומים לא נשאלנו לזהותנו.

עלינו לגבעת החרסינה ונכנסנו לשכונה הנקראת גבעת האבות דרך שער נעול עליו שומר חייל יחיד הפותח וסוגר את השער מעמדה מוגנת. לא מצאנו את המקום שבו מתעמרים המתנחלים בפלשתינים. ביציאה מקרית ארבע ראינו את השכונה החדשה "נופי ממרא."

במת"ק עציון ישבו שני גברים שגם בשבוע שעבר ישבו וחיכו במת"ק לקפטין דודו שזימן אותם. מסתבר שהם לומדים באוניברסיטה בתוניס ובבואם לחופשה בתחילת נובמבר, נדרשו במעבר בגשר אלנבי להתייצב. מאז הם מוזמנים כמה פעמים בשבוע, יושבים ומחכים מספר שעות עד שהם נשלחים לבתיהם אחרי שקיבלו זימון למועד חדש. עד היום לא נפגשו עם קפטין דודו ובינתיים שכר הלימוד ששולם בתוניס, יורד לטמיון.
נכנס פלשתיני נוסף עם זימון לקפטין איתן. הוא ננזף על שאיחר לטענתו לא הצליח להגיע מואדי נאר בפחות משעתיים. עכשיו נדרש גם הוא לשבת ולחכות.
מדריך תיירים שבא לקבל אישור שכבר חיכה לו לא הצליח להסב אליו את תשומת הלב של החיילים שבמת"ק. גם צעקותינו לא הועילו.
השוטרים שאמורים לתת שירות לא נמצאו. שיחת טלפון למאהר התקבלה על ידי אשתו. הוא והשוטר השני יצאו לחופשת חג בת שבועיים. שום הודעה על כך לא הייתה במת"ק.על רקע דברים אלה מחליא במיוחד השלט המבהיק שעליו מתנוססת בדפוס ההודעה הבאה בעברית ובערבית:"אם לפעמים אתה נאלץ להמתין, זה מפני שהאדם שלפניך מקבל את כל תשומת הלב המגיעה לו. כשיגיע תורך יהיה לנו הכבוד לתת לך את אותו היחס"