חווארה דרום, שבת 6.11.04, בוקר משקיפות: חנה ב’, ויקטוריה ב’, חוה ה’ (מדווחת) 7:20 בבוקר – המחסום בחיזמה – הראשון ביציאה מירושלים – נטוש וריק מאדם. בצומת תפוח משתעממים שני חיילים בצל הבטונדות וסחבות ההסוואה וטור ארוך של 24 מכוניות מחכה. חווארה דרום מאות אנשים מצטופפים ודוחפים בשלושת המסלולים של המחסום. אחד לבני 50 ומעלה, השני ל”רגילים” ותור לנשים. חוץ מאלה ישנם עוד שני מסלולים – אחד למכוניות ואחד מאולתר מחוץ למסלולי הבטון – לנשים. כפי שיתברר בהמשך – התור שמחוץ לתור נגמר ראשון, אולי בזכות חברותינו האמיצות ואולי בזכות מפקד מחסום אנושי וקשוב. ממש מיד עם בואנו שאל אותי חייל “אתן כותבות עלינו דברים רעים?”לא, אמרתי לו. אם יש משהו שאפשר לשבח אנחנו שמחות מאד לעשות זאת. ונתתי לו כרטיס שלנו.”נוהל שכן” המשודרג עושה חיל בצבא. החייל הממונה על תור בני ה-50+ מגייס אדם מבוגר לעזור לו: “תגיד לכולם לעמוד מאחורי הברזל, תסדר אותם בשורה”. ורק בני 50 ומעלה. וממני הוא מבקש להסביר להם………….- אני לא מגוייסת לצבא אמרתי לו.- טוב, אמר בכעס, אז אני לא מגויס בשביל ווטש. ובזאת נסתיים שיתוף הפעולה בינינו.אבל החיים אינם מצייתים כל כך לנוהלים כי למשל עומד שם איש בן 50 ואשתו הצעירה ממנו בהרבה ו-2 ילדיהם הקטנים. איפה יעמדו?בינתיים למרות הצפיפות הנוראה והתורים הארוכים יש רק 3 מעוכבים בסככה והבודקים נוהגים באדיבות. החייל שאיננו מגויס בשביל ווטש ממשיך את סדרת החינוך (לכו אחורה, לכו אחורה, לאט לאט. עד שכולם לא חוזרים אחורה אף אחד לא עובר)!!! קל לו לדבר. איך אפשר לסגת אחורנית כשמאחוריך דוחפים ומצטופפים עשרות אנשים? אבל פתאום השתנה דירוג הגילים. מעתה יעברו בני 40+ אבל אף לא יום אחד פחות. “אתה לא יודע כמה אני רע” מודיע החייל אבל בפועל, למען האמת, הוא לא רע. למרות צעקותיו הוא מקשיב כשמדברים אליו ומפעיל שיקול דעת הגיוני בעיקר כשילדים מעורבים בשיקוליו. מסתבר שלפני שבוע, אחרי הפיגוע בתל-אביב, יצא נוהל חדש שילדים יכולים לעבור רק עם אבא או אמא שלהם אבל במהלך שהותנו במקום עברו כל הילדים. ובמשך כל הזמן שהיינו שם לא עלה מספר המעוכבים על 5 (מתוך המאות שעברו).והנה אמבולנס במסלול של כלי הרכב. יולדת. כרגיל – תפתחו, תוציאו. מה יש לה? היא יולדת?ואז – הזדמנות לאוורר קצת גסות רוח חיילית: מה את יולדת שם, ילד או קלצ’ניקוב? היולדת לא שמעה ולא הבינה את הבדיחה והנהג היה עסוק. אופס, הלכה הבדיחה לאיבוד. החייל נתלה עוד רגע אחד בזנבה, מלמל עוד פעם משהו על ילדים וקלצ’ניקוב אבל שחרר אותם במהירות, כמו את כל האמבולנסים שעברו שם במהלך שהותנו.בתור של הנשים הסתבכו הענינים. ה”תעמדו בשורה אחת” של הצבא מול גוש הנשים השתקני והעקש, זה מול זה ואין מוותר. בכל זאת כעבור חצי שעה התרוקן התור.בשעה 11:10 משב רוח מרענן פתאום. 3 נשים ממחסום ווטש תל-אביב בדרכן לבית איבא. ב-11:3- עזבנו.