סיור הדרכה בכפרים ובמחסומים: חארס, כיפל חארס, (קירה), גמאעין, עינבוס, (דיר אסטיא).

כפר חארס

התחלנו את הסיור בכפר חארס מזרחית לאריאל, בכניסה לכפר פנו אלינו מספר גברים, אחד מהם סיפר לנו כי הוא מנוע שב"כ מזה שמונה שנים, יש לו שמונה ילדים שאינו יכול לפרנסם. לאחר בירור עלה כי הוא פנה כבר לסילבייה שכנראה אינה יכולה לעזור לו. צביה רשמה לפניה את פרטיו ותנסה לברר אם אפשר לפנות עבורו לבית משפט (הוא מוכן לשאת בהוצאות). הוא דיבר בכאב על מצוקותיו ובעיקר על כך שהוא נתון ללחצים הן מצד השב"כ אשר רוצים לגייסו כמשת"פ והן מצד גורמים פלשתינאים הרוצים לגייסו לפעולות טרור, עד עתה עמד בלחצים וכל מה שהוא מבקש שיאפשרו לו לעבוד ולהתפרנס.

כשנסענו בחארס שמנו לב כי כל החנויות סגורות, כששאלנו את אחד התושבים על כך אמר שבעליהן בעבודה ופותחים רק בערב.

כיפל חארס

המשכנו  לכיפל חארס ופגשנו קבוצת אנשים שישבו בחזית בית. הם קבלו אותנו בסבר פנים יפות, הצטרפנו למעגל והגישו לנו קפה ודברי מתיקה  ופרשו לפנינו את מצוקותיהם. כששאלנו האם החיים קלים יותר ללא מחסומים ענה לנו א כי זה כמו כלב מזהב, הוא עדיין נשאר כלב, החיילים עדיין עוצרים מכוניות והפלסטינים כלל לא מרגישים חופשיים. הדובר הראשי היה א אדם מבוגר שסיפר כי בנו השתחרר לפני יומיים מן הכלא הישראלי לאחר חמש שנות מאסר על היותו חבר ב'חזית העממית לשחרור פלסטין'. תוך כדי הדברים הבנו שההתכנסות היא לכבוד הבן כי אנשים רבים באו לברכו על השחרור. בכלא הישראלי לא אפשרו לו ללמוד והוא מתכונן עכשיו להמשיך בלמודי משפטים באוניברסיטת אל נגאח. הדבר אינו קל כי בדרך הביתה משכם הוא נעצר במחסומים.  הוא שאל אותנו מדוע אנחנו לא מבקרות את האסירים בבתי הסוהר וגם האם אנחנו או "יש דין" מבקרים את האסירים המשוחררים.

אביו, א התלונן על שהוא נענש על כך שבנו היה בבית סוהר. כבר במשך שנים גם הוא מעוכב שב"כ. בעבר הוא עבד 20 שנה בישראל, מכירים אותו ויודעים שהוא אינו מסוכן, ובכ"ז אין מתירים לו להיכנס לארץ ואין לו פרנסה. הוא חזר פעמים רבות על כך שהוא מבקש כי נספר בארץ ונפרסם בתיקשורת כי כל מה שהפלשתינאים רוצים זה להתפרנס,  וכי לא מגיע לו עונש על כך שבנו עשה טעות. הבן לא מסכים עמו שעשה טעות וטוען שהגדה ורצועת עזה הם בית סוהר אחד גדול, הם כלואים, נתונים לחסדי הישראלים ואינם יכולים לצאת ולנוע לשום מקום. אפילו לאריאל הבנוייה על אדמותיהם אינם מורשים להיכנס, א אומר שהוא יודע לזהות בדיוק היכן נמצאת החלקה של משפחתו שהופקעה על ידי ישראל.

אדם נוסף מצטרף למעגל ומספר שנכלא ל-25 שנים והשתחרר אחרי 4  שנים במסגרת עיסקת חילופי אסירים. הוא לא מקבל מהרשות את קיצבת האסירים המשוחררים כי היה כלוא פחות מ-5 שנים, ואינו יכול להיכנס לעבוד בישראל כי  הוא מנוע שב"כ. למרות שכבר עברו שלושים שנה בהן לא עבר כל עבירה הוא עדיין נענש. היום הוא מצטער על מה שעשה. נוסף על כל הנ"ל בכל פעם שיש עוצר או פעילות צבאית הוא נעצר. 
בהמשך הגיע למקום אדם שנתן לו פתק ובו הזמנה לבוא למחרת למשרדי הרשות ולקבל 3 ק"ג קמח ובקבוק שמן. הוא זעם על כך ואמר שהוא זקוק לעבודה ולא לחסדים הללו. הם הביעו כעס רב על הרשות הפלסטינית שלדבריהם עוסקת בפוליטיקה במקום לפעול לרווחת התושבים.

א סיפר לנו כי אחיינו נפגע בתאונת דרכים ליד אריאל והוא מאושפז בבילינסון חסר הכרה. אמו נמצאת לידו אך אין מאפשרים  לאיש מן המשפחה לבקרו. כמובן, גם לו אין מאפשרים זאת כי הוא מנוע שב"כ. דליה הבטיחה לדאוג שמישהו יבקר אותו.

ג'מעין

בדרך לכיוון ג'מעין ראינו באחד ממטעי הזיתים שיירי פסולת רעילה שהובאה למקום מאיזור התעשייה בברקן. זאת, למרות שיש להם מקום מיוחד לאיכסון הפסולת, אבל הם העדיפו לשפוך אותה בכפר פלסטינאי כי זה יותר זול. לאחר התערבותה של צביה הופסקה הבאת הפסולת לכפר זה, כעת היא ממתינה למומחה שיסייע לזהות את מקורה ולבדוק מה ניתן לסלק אותה.

עינבוס
המשכנו מזרחה לעינבוס  ופגשנו בעל חנות בה נמכרים  לדברי הבעלים "אלטע זאכן". הוא סיפר שפתח אותה בלית ברירה מאחר שלא נותנים לו לעבוד בישראל והוא, כמובן, מתפרנס בקושי. הוא ואשתו קיבלו אותנו בלבביות, הזמינו אותנו לביתם וכשאמרנו שאיננו יכולים להתעכב הביאו לנו פיתות מצוינות מאפה בית.  האיש ביקש את עזרתנו  בנושא שמאד כואב לו; חתנו כלוא אחת עשרה שנים בישראל ואין מאפשרים לבתו לבקר את בעלה, היא יכולה לראותו רק בבית המשפט. צביה לקחה את הפרטים ותנסה לטפל בעניינו. 
 הוא סיפר גם שאדמותיו נמצאות ליד יצהר אך המתנחלים לא נותנים לו לגשת אליהן והצבא לא נותן לו הגנה מפני המתנחלים.

חווארה
כשיצאנו, משם בדרך לכיוון חווארה, התעכבנו לראות את המחסום ותלולית העפר המונעים מעבר אנשים וסחורות מהכביש הפנימי, ישר וקצר, לכביש 5. המשכנו לחווארה ומשם לצומת תפוח וכביש 5 בכיוון ת"א. אחרי נסיעה ממושכת למדי ראינו אותו מחסום מצידו השני. לפלסטינים אין כל אפשרות להשתמש בדרך הקצרה מכביש 5 לכפרים. (דוגמא לאופן שבו מדינת ישראל מקיימת את החוק הבינלאומי המתיר הפקעת אדמות תושבים לבניית כביש בשטח כבוש, רק אם הוא מכוון לרווחת אותם תושבים…).

————-

המפגשים עם תושבי הכפרים היו אקראיים. בחלק מהמקרים אנשים עצרו אותנו ורצו לדבר, במקרים אחרים, כשהתרשמנו שהם מתעניינים בנוכחות שלנו במקום, עצרנו את המכונית ופתחנו בשיחה איתם. במקרה אחד עצרה אותנו בדרך אשה שזיהתה את דליה ורצתה לעדכן אותה בעניין משפחתי מסויים.

בתמונה הכללית שהצטיירה בסיור בלטו מספר נושאים:

• – הטענה העיקרית ששמענו היא שאין פרנסה. כמעט כל פלסטיני שפגשנו בסיור התלונן על כך שהוא מנוע מלעבוד, לא בישראל ולא באזור התעשיה בברקן וגם בשטחי הרשות הפלסטינית אין תעסוקה לרבים מהאזרחים. בחארס אמר לנו אחד האנשים: אני לא רוצה לעבוד בטרור ולא רוצה לעבוד משת"פ, ופרנסה אחרת אין. בכיפל חארס אמר א שנכון שהיו מעשי טרור בתוך ישראל, אבל הרוב הגדול של הפלסטינים אינם מתכוונים לבצע טרור. הוא אמר שהממשלה בישראל לא מבינה שכשיש לאנשים עבודה אין להם זמן לעסוק בעניינים אחרים… גם בעינבוס התלונן בעל חנות על שאין עבודה ואין פרנסה למשפחה.
• – אנשים השמיעו תלונות קשות על הרשות הפלסטינית שאינה דואגת לעבודה וגם לא אכפת לה מהאזרחים. לדבריהם מה שחשוב לראשי הרשות הם הרווחים הכלכליים שלהם, של משפחותיהם ושל העובדים עבורם. במקום לדאוג לשירותים האזרחיים והמוניציפליים לכלל התושבים, ובמקום לדאוג למקורות פרנסה, הרשות מחלקת להם מידי פעם מנות קמח ושמן. הם לא רוצים 'נדבות' הם רוצים פרנסה.- כפריים מזכירים את גזילת האדמות. הם יכולים להצביע על אדמות פרטיות שלהם ושל שאר המשפחות בכפר שנגזלו לטובת אריאל ויצהר, וכואבים גם את העובדה שמונעים מהם גישה לאדמות האלה.
• – באחד הכפרים אנשים הרחיבו את הדיבור על כך שהמנהיגים של שני העמים – ישראלים ופלסטינים – אינה מעוניינת בהסדר שלום, כי אם יהיה הסדר לא יהיה צידוק לקיומם ולהתנהלותם כפי שהיא היום.
• – בשיחות התרשמנו מההבדל בין גישת הדור הצעיר והמבוגר. המבוגרים דיברו בעיקר על נושא התעסוקה ואי האכפתיות של הרשות. צעיר שהתבטא התרעם על כך שהפלסטינים אינם יכולים לזוז בשטח שלהם לשום מקום וחיים כבבית כלא, ועמד על כך שצריך שתקום מדינה פלסטינית. לשאלתנו ענה שאינו מעוניין במדינה דו-לאומית, אלא מצפה שתהיה מדינה פלסטינית.