בשעה 13:45 ירדנו מהמונית של נ'  ברחבה שלפני מחסום חווארה. קולה של חיילת הצווחת "יאללה יאללה כולם לווארה, כולם לווארה (לאחור), אתם לא שומעים מה אומרים לכם?! יאללה יאללה לוווארה לווארה" קיבל את פנינו. מסתבר שחיילת המשטרה הצבאית, שעל התנהגותה המשפילה דווח כבר כמה וכמה פעמים, ממשיכה בשלה.  אדם מבוגר שיוצא מהמחסום מספר לי בכעס על התנהגותה המשפילה, על הצרחות שלה על אנשים מבוגרים, על הזלזול : "כמו גן חיות היא מתנהגת אלינו" הוא אומר.
א', נציג המת"ק שנמצא במקום, מספק את ההסבר הצבאי לצרחות: "היא לא צורחת, זה הקול שלה".  

רק שני תורים מאוישים במעבר הולכי הרגל היוצאים משכם. הצפיפות הגדולה וצרחות חיילת המשטרה הצבאית מעבירים תחושה של אלימות וכאוס. שלושה נציגי מת"ק יש במחסום, אך לא נראה שהם משפיעים במשהו על המתרחש. לשאלתי מסביר לי אחד מהם, שלפני ארבעה ימים הגיעה חטיבה חדשה למחסום – חטיבת גבעתי – "ולוקח זמן עד שהם מבינים את העבודה".

 
מונית ולידה שני גברים פלסטינים עומדת בצד המעבר לכלי הרכב. נציג המת"ק אומר שהם והמונית מעוכבים בגלל שהם נתפשו "זולגים" – מנסים לעקוף את המחסום. מסתבר שהם נסעו על כביש שבין בית פוריכ לחווארה (הכביש שהצבא מכנה "מדיסון"), ומאחר ש"ידוע לכולם שאסור לפלשתינים לעלות על הכביש", הם הובאו לעונש של שלוש שעות עיכוב במחסום. נציג המת"ק טוען בלהט שאין שום צורך לשים על כביש האפרטהייד הזה שלט שאומר שאסור לפלסטינים לעלות עליו, כי כאמור "הם יודעים".כחצי שעה לאחר שהגענו, שוחררה המונית ושני הפלסטינים המשיכו בדרכם.  

עד השעה 15:00 המציאות שצפינו בה, היתה המציאות המכוערת של שגרת חיי הפלסטינים במחסומים: ראינו אישה מבוגרת שחשה ברע, קורסת על הרצפה ב"מעבר ההומניטרי", ואחרי כמה דקות, מתרוממת לאט לאט , וכשהיא נתמכת בבתה שלצידה, הולכת אל כיוון המוניות;  ראינו את הסטודנטים הצעירים מפשילים את חולצותיהם למעלה לעיני חיילת מ"צ הצורחת;  את הגברים היוצאים מהקורסלה כשחגורת המכנסיים בידיהם;  את הנשים שעברו במהירות יחסית ב"תור ההומניטרי" וכעת עומדות זמן רב מצידו האחר של המחסום וממתינות לבן או לבעל שאיתו הגיעו.    

אחד הפלסטינים, תושב מחנה הפליטים פרעה, שליד תובס, מספר לי על הלילה של אתמול במחנה: מחצות ועד שבע בבוקר חיילי הצבא הסתובבו במחנה. ילדי המחנה זרקו עליהם אבנים, והחיילים ירו מדי פעם ונכנסו לחצרות ולבתים, בנסיון לתפוש את זורקי האבנים. אף אחד לא נתפס, אף אחד לא ישן בלילה הזה. הוא סיפר שהוא בדרך לבקר את אחיו המתגורר ליד סלפית – נסיעה של כ-40 דקות במונית מביתו, שבשל המחסומים והכבישים שבהם אסור לפלסטינים ליסוע, אורכת לפחות שלוש שעות.   

אב צעיר שנושא את תינוקו על ידיו (בתמונה משמאל, צילום דורית ה.), מבקש מרחלי לעזור: מסתבר שהילד חולה, היה בבית החולים, ולמרות שהאב ותינוקו עברו כבר ב"מעבר ההומניטרי", הם עומדים כבר זמן רב ומחכים לנהג המונית שאיתו הגיעו, שתקוע בתור הארוך של "המעבר הרגיל". רחלי ניגשת איתו לחייל העומד ב"תור ההומניטרי", האב מציג בפניו את אישוריו מבית החולים, והחייל נענה לבקשתו ומעביר את הנהג לראש התור. בשעה 15:00 נשמעו 2 יריות, חיילים התחילו רצים לכל עבר וצורחים בעברית על הפלסטינים להתרחק. המחסום נסגר מכל הכיוונים והנוהל הצבאי של "הפסקת חיים" נכנס לפעולה: ברובים שלופים, דחיפות, וצעקות מורחקים כולם מהמחסום. תוך כמה דקות, כבר הובילו כ 6 חיילים ילד כבן 10-12, אזוק בידיו וכפות בעיניו אל מחוץ למחסום, השליכו אותו על הרצפה, הורו לו לחלוץ נעליים ובגדים, ואחר כך הכניסו אותו לגיפ סגור. לדברי החיילים – הילד נשא שקית חשודה כמטען. לדברי הפלסטינים – הילד הזה מגיע למחסום כל כמה זמן באופן קבוע, "נתפס" כנושא מטען, סכין, או משהו דומה, וכעבור מספר שעות, לאחר שהצלמים צילמו והתקשורת דיווחה שוב על תפיסת מחבל בחווארה, הוא משוחרר ליד הבסיס שבצומת, או במחסום עוורתא. לפעמים, הוא מועבר למשטרה הפלסטינית ומשוחרר בקסבה של שכם.

בשעה 15:15 כבר היו על כביש הכניסה למחסום חווארה כ 5 גיפים צבאיים, מכונית של חבלנים לפירוק חומר נפץ, "רובוט" משטרתי, כמה נגמ"שים למינהם, וכ-40 חיילים בדרגות שונות. הקצינים הלכו ממקום למקום, בעוד החיילים הפשוטים, צווחים על הפלסטינים להתרחק. חיילת המשטרה הצבאית מפליאה גם כאן בתושייתה, ובצווחה מסמנת באוויר קו דמיוני וצועקת (בעברית כמובן): "עד כאן, אתם רואים? מכאן לווארה". כשאני, שעמדתי שם,  הפטרתי:  "די! תפסיקי כבר לצעוק, כואבות האוזניים מהצרחות האלה", היא התנפלה בשצף קצף: "כואבות לך האוזניים אז תפסיקי לבוא לכאן, חוצפנית!"
כמה דקות אחר כך, שמענו רימון הלם מתפוצץ בתור הולכי הרגל הממתינים ליציאה משכם. לשאלתי, ענה חייל שהפלסטינים בתור ההוא לא התרחקו כמו שצריך ולכן זרקו עליהם רימון הלם, לטובתם.

במשך שעה וחצי, למרות שהיו עשרות חיילים במחסום, למרות צלמי העיתונות הרבים נושאי חצובות ועדשות ענק, שהוזמנו כנראה על ידי הצבא והסתובבו באופן חופשי לגמרי ליד ובין החיילים,  למרות שהיו חבלני משטרה, ורובוט, ומכוניות עם ציודים שונים ומשונים, לא "טופלה" השקית החשודה כמטען. בינתיים מאות רבות (לפחות אלף, ולדברי הפלסטינים אף יותר) של אנשים הצטופפו משני צידי המחסום, בהמתנה לסיום ה"ארוע".

עד השעה 16:30 היה המחסום סגור לחלוטין. מכוניות רבות נתקעו משני צידי המחסום. קהל רב של אנשים הצטופף אל מול הרובים השלופים. החיילים הסתובבו בשטח המחסום כשהם מצלמים ומצטלמים על ידי חבריהם, ומדי פעם חוזרים לגרש שוב את הפלסטינים שבמגרש החנייה, או ליצור "סדר" מחודש בתורים של הממתינים, שגדלו כל העת.  

תוך כדי שהצטופפנו במגרש החנייה, ניגשו אלי שני גברים צעירים, הציגו עצמם כמורים באוניברסיטת שכם וסיפרו שהרגע לקחה מהם חיילת המשטרה הצבאית (הצורחת), את תעודות הזהות שלהם,  כי אמרה שהם לא זזו מספיק מהר, והלכה. חיפשתי אותה איתם, וכשהתקרבנו למקום בו עמדה, והיא ראתה אותנו מתקרבים, פתחה בלעג בקולי קולות: "התעודה שלי, התעודה שלי, כן תבכו לה, תבכו לה, לא יעזור לכם שאתם בוכים לה, התעודה שלי תבכו לה, תבכו", לעגה, וזזה למקום אחר עם התעודות שלהם ביד.

אחרי שהסתיים "הארוע" הלכתי איתם לכיוונה וראינו אותה נותנת את התעודות לקצין משטרה צבאית שהיה במחסום. הגברים נגשו אליו, דיברו איתו, והוא החזיר להם את תעודות הזהות שלהם. כשבאו להגיד לי שלום, אמרו שהוא הקשיב להם והבין מה שהם אמרו לו.

משום מה, רק שעה וחצי אחרי שהוכרזה "הפסקת חיים"  (שעה וחצי שבמהלכה שמענו עוד קולות של ירי ורימון הלם- שעל פי שדיווחו הפלסטינים נזרקו לקהל הממתין בצד השני),  סוף סוף לקח הרובוט את השקית ופוצץ אותה. זה נשמע כמו פיצוץ קטן, לא היה הדף, לא היתה סדרת פיצוצים, לא התמר עשן שחור לשמיים – לא היה שום דבר דרמטי. רק קול של פיצוץ קטן, שאחריו זזו החיילים אל כיוון המחסום, דבר שהובן לגמרה על ידי הפלשתינים-  שאיש לא דיבר איתם כמובן – והם התחילו לרוץ אל כיוון הכניסה לשכם.

הכניסה לשכם נפתחה, והמוני בני אדם הצטופפו ונדחקו אל הקרוסלה שדרכה נכנסים לכיוון שכם. חלק אחר של האנשים רץ אל מחסום כלי הרכב, והחיילים איפשרו להם להכנס גם משם.

אשה זקנה שבקושי עמדה על הרגליים ביקשה מרחלי לעזור לה, כיוון שלא יכלה להדחק בין ההמונים. רחלי בקשה מאחד החיילים לאפשר לזקנה לעבור פנימה עם בתה דרך התור ההומניטרי, החייל סרב.

כעשרים דקות אחר כך התחילו לעבור גם הולכי הרגל החוצה משכם. אנשים רבים עברו ללא בדיקה ב"תור ההומניטרי", והמוניות וכלי הרכב שהיו תקועים גם הם במהלך השעה וחצי האחרונה, החלו לעזוב את המקום עם נוסעיהם.

גם מעבר כלי הרכב פנימה לשכם נפתח, ונראה היה שהחיילים מאפשרים לרכבים להכנס כמעט ללא בדיקה כדי לשחרר את התור הגדול שהצטבר.

עזבנו את המחסום בשעה 17:30. לא המשכנו הפעם לצפות מחסום בית פוריכ. חזרנו לעולם שלנו, זה שממנו לא רואים, לא שומעים, ולא רוצים לדעת, מה ואיך נעשה בשם כולנו, היום אחר הצהרים, בחווארה.