חווארה צפון,יום ג’, 10\8\04 אחה”צ, נוכחות:, רחלי ב,לאה, עדה ר’ וורד ק’ מדווחות. מעבר שקט וזורם יחסית בטורים דרך ארבעת שערי המיכלאה המיסתובבים שהוצבו זה עתה. גם כאן כבחווארה דרום תנועת האנשים דלילה יחסית. החיילים מדברים ערבית, נותנים הוראות בערבית. בעשרה מעוכבים. אשה פלשתינאית כסופת שיער, בעלת מראה אצילי, אזרחית אמריקאית המרצה באוניברסיטה באילינוי, חוזרת מביקור בשכם,יושבת בפתח- מיכלאת המעוכבים, מעוכבת כבר שלוש שעות. רצו להחרים צילומים שצילמה בעוד שלמרבית האבסורד באותה סיטואציה בה צילמה צילם גם כתב מעריב שלדבריו איש במחסום לא שאל אותו מיהו ולמען מי הוא מצלם..”אני הרי יהודי מגזע האדונים, יכול לעשות מה שעולה לי בראש” . היא לא היתה מוכנה ל”התחנן” כדבריה, כלומר לא היתה מוכנה לנהל כל שיג ושיח עם החיילים, כל כך היתה פגועה. כל העת היתה על סף בכי, ונבוכה ומבולבלת בתוכה, איך עליה לנהוג. לבסוף שוכנעה להסכים לניהול מו”מ לשיחרורה ע”י עדה. מפקד המחסום סרב לשחררה בכל תוקף ואמר כי היא תשב עד שהמחסום ייסגר, הדרכון האמריקאי נשלח לבדיקה. עדה אומרת לו כי סתם תיווצר תקרית דפלומטית וחבל, גם לפני שבוע נאלצה לערב את היועץ הפוליטי בקונסוליה האמריקאית בירושלים בפרשה דומה של עיכוב אזרח אמריקאי – והוא הבטיח כי ידווח לרשויות שם על האירוע שנמשך יום שלם. מפקד המחסום לא מתרשם לכאורה ועדה פונה טלפונית למפקד הגזרה י, מאחר וגם המת”ק מסרב לעזור, ולמוקד ההומניטרי.למרות שעדה מנסה לשכנע את המעוכבת להסגיר את התמונות- כדי להשתחרר מייד, מתברר כי לאחר הטלפונים הרבים, היא עוברת כעבור פחות מעשרים דקות, מבלי שאיש מבקש ממנה את התמונות. .ההסבר היחיד לעיכובה הוא כנראה שהבעת הגועל בפניה הבלתי מורגלים למראות תוצרי הכיבוש סביבה , הביאו לכך. שתי אחיות פלשתינאיות,ילידות הגדה, אזרחיות ירדניות, האחת בעלת תעודת זהות פלסטינית והשניה כבר לא הספיקה להוציא לפני שרשויות ישראל מנעו זאת בתוקף נוהל סמוי שאינו מאפשר חזרה של פלסטינים לביתם, מבקשות לצאת משכם. .החייל האחראי במחסום,לא מאפשר לזו ללא ת.ז. פלסטינית לצאת ואומר”כן, לא נותנים לעשות איחוד משפחות פה בישראל”-כשנציג המת”ק מעיר לו שזה לא המקרה ועדה מעירה לו שלא מדובר בישראל אלא בשכם בגדה,הוא מתעקש:”תעזבי פוליטיקה, זה ישראל פה”. שיחות טלפון עם המוקד ההומניטרי, עם מפקד הגיזרה, והשתדלות של נציג המת”ק ע, והאחיות עוברות, אבל כבר מודאגות מה יהיה בחזרתן, עדה מוסרת מס’ טלפון לכל מקרה, ואולי לטיפול בשהיית הקבע שלהן בגדה.