חווארה, שבת, 10 בפברואר 2007 (בוקר)משקיפות: ורדה ג., חוה ה., ויוי צ., פאולה (אורחת) וחנה ב. (מדווחת)בידול: בני 16-25 לא יוצאים משכם. בני 16-35 מטול כרם לא נעים דרומה או לשכם.קבוצה של 46 נוסעים נתפסו בתפוח – כולם מג’נין ושכם. תעודות הזהות נלקחו מהם והייתה כוונה להחזירם לשכם דרך חווארה. האנשים התנגדו כי דרכם חזרה למקום מגוריהם חסומה. דרשו מעבר דרך ענבתא – ובהתערבות של המג”ד ואחרי התערבות שלנו שהבהירה כי אין שום דרך אחרת בתנאי הבידול, העניין הוסדר. נוסעים בדרכם לירדן או לרמאללה “נתקעו” והפסידו מועד נסיעה או חזרה ללימודים ועבודה. הקלות? חופש תנועה? – לא “בבית ספרנו”! דרמה בחווארה: בשעה 09:03 נפסקו החיים, הכול עמד מלכת. מה קרה? שעטה של כל החיילים לעבר המחסום, כולם מקיפים נער צעיר. נתפס “מחבל בדרכו לפיגוע בתל-אביב” – נער כבן 16 שבמזוודתו נמצאו שני מיכלי חומר מסיר חלודה, מחוברים וקשורים בחוטים. הנער נאזק הובל לכביש ליד העמדה הבנויה וכרע על ברכיו. הנער סיפר לחיילים כי המזוודה נמסרה לו ע”י אנשים זרים לו, והוא נתבקש להעבירה במחסום. פלסטינים שעמדו לידינו גיחכו לשמע הסיפור. כולם היו מאוחדים בדעתם כי מי שבאמת חפץ לצאת לפיגוע לא יעבור דרך המחסום והבדיקות. לדעתם אלו מעשי פרובוקציה הבאים להצדיק את קיום המחסום. גם לנו נשמע ההסבר הזה מאד הגיוני.גורשנו כולנו לעבר הכיכר החדשה. חיילי הגדוד כיוונו את הקהל המצטבר בנימוס , אך כאשר הופיעו המג”בניקים לעזרה השתנתה הנימה והפכה להיות גסה ומשפילה. בינתיים הופיעה גם המעבדה לזיהוי פלילי ובשעה 09:45 שמענו את הפיצוץ הראשון וב-10:02 את הפיצוץ השני. לדברי הקצינים במקום החומר שפוצץ היה מטען TATP what ever that is.הנער הובל להאמר שהופיע במחסום וישב שם גם כאשר עזבנו בשעה 11:20. צלמים רבים באו מכיוון שכם וצילמו את האירוע. החיילים אפשרו להם לצלם גם את הנער – דלת ההאמר נפתחה לכמה שניות והמצלמות תקתקו.המג”ד הובהל למחסום ובתום האירוע עשה הכול לזרז את מעבר האנשים – שכבר הפסידו עוד שעה מיני רבות שכבר הפסידו במהלך 40 שנות כיבוש. הוא שאמרנו “זמן הילידים”.פתאום – בינגו! חומר הסתה נתפס אצל חשוד. שוב מתאספים לראות את “השרץ” שנתברר כעיתון או פרסום שבו מופיעות תמונות שהידים. כשניסינו לראות את “חומר ההסתה” נתבקשנו – בנימוס – להתרחק. אחרי התייעצות של “מומחים לחומרי הסתה” הוחלט להשליך את החומר המסית לפח הזבל ולשחרר את הבחור. הוצאנו את הניר מן הפח להציץ בו וחזרנו והשלכנו אותו לפח. עכשיו דרש בעל “חומר ההסתה” שיחזירו לו את הנייר. ויי ויי – לאן נעלם הדף?! לבסוף הוא נמצא, קרוע לפיסות קטנות, אצל מוכרי הכעכים ומשמש לעטיפת הזעתר! בתקווה כי לא יגרום כאבי בטן לאוכלי הזעתר.יחס החיילים לפלסטינים ואלינו היה מנומס ומכבד.