9.00 – מחסום זעתרה/צומת תפוח – לא היו חיילים במחסום אבל מיעוט המכוניות הפלסטיניות שהגיעו מכיוון שכם מעורר חשד שיש אולי חסימה של תנועה צפונה יותר…

מול הכניסה ליפית יש מטע תמרים צעיר. אנו פונים בשביל עפר שמשני צידיו יש בורות נטיעה שממתינים לשתילים חדשים. בקצה השביל אנו פוגשים מתנחל ופועל (פלסטיני). המטע בן 3 ועכשיו הם שותלים עצים נוספים.

אנו מבחינים במאגר מים ענק. זה לא מאגר תרצה אלא מאגר נוסף. המאגרים כאן אוגרים את מי הגשמים והשטפונות של נחל פרעה –  הגדול בנחלי מזרח הגדה המערבית – באמצעות 3 סכרים ומסיטים אותם (בטרם יישפכו לאגן הירדן) להתנחלויות שבבקעת הירדן. בכך, לא רק שישראל מונעת מהפלסטינים להשתמש במשאב חיוני לחיים אלא היא גם מייבשת את ים המלח, מורידה את המפלס ותורמת לתופעת הבולענים ולנזקים אקולוגיים בלתי הפיכים.

לצד מאגר שלישי שהולך ונבנה מתנשא הר פסולת ענק ובראשו עובדים בולדוזרים ומשאיות, שמגיעות בזו אחר זו, נושאות זבל מרחבי הארץ (לא רק מהשטחים) ומרעילות את האזור. בביקורת פתע של המשרד לאיכות הסביבה באתר התגלתה בו פסולת רעילה, זאת בשעה שהאתר מכריז שמדובר בפסולת אורגנית ומקבל הנחה במיסים על כך. 

בחאלת מקחול פגשנו את פעילי תעאיוש שחזרו מליווי רועים בעין אל חילווה . העץ במרכז הכפר הפך להיות מקום מפגש מקסים לכל הפעילים ולתושבי המקום, עד שקשה להמשיך הלאה… תושבים מהקצה המרוחק של הכפר באים גם הם לשבת איתנו. ג’יפ צבאי מפגין נוכחות וכוח ונוסע הלוך ושוב על שביל העפר לידנו, אך לא עוצר.

בחומסה ביקרנו משפחה שמקורה בדרום הר חברון, עם 2 ילדים פגועים קשה. תנאי החיים בבקעה ממילא קשים ביותר אך מזעזע לראות איך הילדים הפגועים כל כך בקושי שורדים בתנאים אלה.

בדרכנו חזרה היה לנו פנצ’ר. עצרנו ליד מחסום מעלה אפרים וניסינו להתמודד עם החלפת הגלגל. נהג מונית פלסטיני עצר לעזור לנו, למרות שחשש מהקרבה לחיילים, שלא איישו אמנם את המחסום אך היו ספונים במתחם לידו. לא עבר זמן רב ושלושה חיילים וחיילת ירדו מהמתחם  ונעמדו במחסום. לא עצרו מכוניות ולא בדקו, רק הפגינו אדנות ושליטה למען יראו וייראו. החיילת קראה לעברנו קריאות עוינות (לפי הצליל), אך בגלל הרוח העזה לא הצלחנו לשמוע מה אמרה. לא היינו עם דגל או תגים. השנאה שלה נבעה אך ורק מהאנרגיה החיובית שזרמה בינינו לבין נהג המונית הפלסטיני.
בגלל שמצב הצמיג הרזרבי היה גרוע נכנסנו לעקרבה עם רדת החשיכה, ומצאנו בעזרת תושבים מוסך שיחליף לנו צמיג. תוך כמה דקות התאספו סביבנו בני המשפחה של בעל המוסך, ילד בן 8 הביא מגש עם כוסות קפה, ותיכף היינו גם יושבים איתם לארוחת הערב.

האורחים מגרמניה, שזו לא הפעם הראשונה שלהם בשטחים התרגשו מאוד מהיחס של הפלסטינים, מהחום והנדיבות, כאשר בישראל מדברים על פחד ושנאה. הם ציינו את ההפסד של הישראלי שאינו נחשף לפלסטינים ושבוי בדעה קדומה ופחד.