קהילה אחר קהילה, כפר אחרי כפר – כולם נפלו לאחרי שנאבקו במתנחלים ככל יכולתם להחזיק באדמתם. הפושעים בכיפות גדולות ופאות פרועות, רצחו להם כבשים בברוטליות מטורפת, פלשו לבתיהם, פשטו על הקהילות בלילות, גנבו ורמסו, ולבסוף כולם ברחו מהטרור היהודי: אל בורג’, אל מייתה, אום ג’מאל, נביל, טארק, חמאם אל-מליח, סמרה הצפונית. רק שלוש משפחות נותרו.

עד לפני שלושה חודשים כל האזור לאורך הכביש לתיאסיר היה שוקק חיים. משפחות, ילדים, כבשים. היום הבטתי על השטח ממרומי אל בורג’, שם ישבתי לא פעם עם חברות פלסטיניות בצילו של עץ מרהיב, ואין בו נפש חיה. ריק. נטוש. שדוד. רק סימני תוקפנות חולנית – פחים מעוקמים ובתים שרופים, ומסביב בקבוקי בירה ריקים, סימן שגם הפושעים  חגגו במקום את חורבנו.

ואיך אפשר היה להמשיך כאשר לילה אחד, לפני מספר חודשים, הגיעו מתנחלים מלווים בצבא והחרימו את העדר, כ-120 כבשים, וכעבור שעות ספורות מצאו אותו התושבים ההמומים שחוט על הגבעות מסביב. כבשה אחר כבשה, עם בטן מרוטשת או גולגולת מרוסקת. ומאז התושבים לא עצמו עיניים לילה אחד – דרוכים ומבוהלים חוששים לחיי ילדיהם הם נאלצו לפקוח עין 24/7, עד שלא יכלו עוד ונטשו.

אורחת שביקרה בבקעה בפעם הראשונה שאלה שאלת תם, “אבל כל השטח פה ריק, יש פה המון מקום לכולם.” היא עוד לא למדה שהמטרה היא גירוש, טיהור אתני! אין לפושעים הללו שום עניין לחיות שם באמת – אלא להפוך את המקום ל”ערב ראין” (נקי מערבים) על פי תורת הגזע שח קודמיהם ב-1939.

במקום אחר, קהילת ס’, אשר חיה והתגוררה מאות שנים על אדמתה הפרטית, מנסה בכוחות אחרונים להיצמד לאדמתה, המתנחלים הקימו לפני שבועיים מאחזון בן אוהל אחד על הגבעה שמעל בית הפלסטינים. הם הביאו עדר פרות ומייד העלו אותו תחילה לשדה חיטה של המקומיים, לאכול ולרמוס את כולו, ובהמשך הובל העדר לתוך הקהילה. העדר הסתובב חופשי בין האוהלים והפחונים של ס’ והשוטרים שהוזעקו, רק מלמלו “מותר להם” והסתלקו. איך מותר להם? האם בבית פרטי של יהודי מותר למישהו להכניס פרות?

וכמו בס’ גם ליד כפר שכן, אל  חדידיה, הקימו המתנחלים על גבעה החולשת על הדרך, מאחז צמוד לבתי הפלסטינים. הם הקימו מייד גדר סביב בתי הקהילות ואסרו על התושבים הפלסטינים להשתמש בדרך היוצאת אל הכביש הראשי מצפון.

פגשנו בכניסה שני צעירים פלסטינים, שסיפרו כיצד אמש עצרו את המתנחלים שבאו לשרוף להם את ערימת החציר. הם הראו לנו סרטון איך כל צעירי הקהילה עמדו בדרכם ובצעקות הדדיות ואפילו במכות לא נתנו למתנחלים להיכנס לכפר. פגשנו שם את פעילי בקעת הירדן, ששהו בכפר בנוכחות מגוננת. אחד הילדים צעק לעברם מוסתווטן (“מתנחל”) ומייד הופיע מתנחל על טרקטורון, עשה סיבוב גבורה על גבעה מעל לבתים, קרוב-קרוב, ונעלם. הטלת טרור.

בסיום קפצנו לבקר את המשפחה של ז’ על הגבעה מעל לחמרה.  החריצות והיוזמה של מחמוד וכל המשפחה, כולל שתי הבנות בעלות הצרכים המיוחדים, שיפרו לנו את מצב הרוח לקראת החזרה הביתה.