נראה שמצבם של הילדים מדאיג יותר מתמיד את אנשי הכפרים בהם ביקרנו.
ביאסוף, אמר לנו מארחנו: “היום המחסומים לא הבעיה, היום הורגים ילדים! בצומת תפוח יורים והורגים ילדים! אנחנו פוחדים על הילדים שלנו, שומרים שלא יילכו לתפוח, מסבירים שאלימות לא תביא טוב”. אף אחד לא רוצה שהילדים שלו יילכו למוות. אם יהיה שלום בין יהודים לערבים, זה מה שישמור על הילדים שלנו, של כולם”.
בא-לובן א-שרקייה סיפרו שהבעיה שהיום מטרידה אותם ביותר היא, שהצבא נכנס כמעט מידי יום לבית הספר [המשותף לא’לובן ולא-סאוויה] ומפחיד את הילדים. וחמור עוד יותר – לאחרונה החיילים נכנסים לתוך בית הספר של הבנות (!) ומפחידים אותן בטענה שהן זורקות אבנים…
 

9.50  יאסוף. 
היגענו אל המג’לס ביישוב הקטן בן  כ-2000 התושבים. קיבל אותנו ראש המועצה. ח. אדם מבוגר מאוד שחוכמתו וחוש ההומור שלו מכבדים את גילו. בכניסתנו זיהה מיד את עליה שביקרה במקום לפני כחודשיים. הוא דובר עברית טובה אותה רכש ב-18 השנים בהן ישב בכלא הישראלי. לדבריו בכלא למד הרבה על הכל.
כשהיצגנו את עצמנו כצופות במחסומים, קטע אותנו ואמר בכאב: “היום המחסומים לא הבעיה, היום הורגים ילדים! בצומת תפוח יורים והורגים ילדים! אנחנו פוחדים על הילדים שלנו, שומרים שלא יילכו לתפוח, מסבירים להם שאלימות לא תביא טוב”.
כשביקשנו להתעדכן על המסיק האחרון ואם יש בעיות מצד הצבא והמתנחלים, אמר כי השנה לא היו בעיות במסיק. הצבא לא נכנס לכפר לעיתים קרובות, אך מידי פעם מניחים מחסומי פתע. 
באופן כללי השנה הצבא, מת”ק שכם והמת”ק הישראלי שמים גבול למתנחלים כשמנסים להטריד את הכפר. 
שאלנו על מצב האדמות. ח. סיפר שכבר לפני 3 שנים היגישו בג”ץ; “אנחנו מבקשים שיזיזו את ‘תפוח הקטנה’, תפוח ב’ המערבית”. כשניסינו לברר כמה אדמות נגזלו מהם, סרב לומר, והסביר: 
“יש לנו 6600 דונם, זה כולל את השטח שעליו התנחלות תפוח”. כל השטח הזה שלנו, לא מוותרים עליו. 
במהלך הפגישה ח. משיב לטלפונים ומישהו מביא לו גליון של העיתון ‘אל חייאת ג’דידא’. בעיתון כתבה המדווחת על מפגש שקיים ח. עם ילדי בית הספר. הוא מסביר לנו שסיפר לתלמידים על החלטת החלוקה של האו”ם מ-1947, המבטיחה מדינה ליהודים ומדינה לפלסטינים. אבל, רק מחצית ההחלטה התמלאה, החלק של המדינה היהודית. עד היום לא קמה המדינה לפלסטינים. הוא חושב שאפשר שתהיה מדינה פלסטינית לצד ישראל. התיאור של שיחתו בבית הספר כמו כל דרך הדיבור שלו איתנו הייתה מרשימה מאוד. 

שאלנו אם הם חוששים (בגלל מצבם הקשה), שילדיהם עלולים להיות מושפעים מדאעש. 
תשובתו נאמרה בצורת שאלה: מי היום קרוב יותר לדאעש, ישראל או הפלסטינים? מי במעשיו מחזק את דאעש יותר ישראל או הפלסטינים? הוא סיכם את הנושא ואמר: “אף אחד לא רוצה שהילדים שלו יילכו למוות. אם יהיה שלום בין יהודים לערבים, זה מה שישמור על הילדים שלנו, של כולם”.

שאלנו על מצב התעסוקה, ואם יש בעיה של זיהום סביבתי ושפכים.
יש אנשים מהכפר שעובדים בהתנחלויות, אף אחד לא מקבל עבודה ב’תפוח’. 
בעניין השפכים – מי ביוב ופסולת זורמים מההתנחלויות הסמוכות אל ‘וואדי אל מתבן’, במרחק של ק”מ אחד מהבית האחרון של הכפר. זה לא מפריע לתושבים באופן ישיר, אבל זה רע לאדמה, אדמה של כולם.
נראה ש ח. מתמקד פחות בכאבי היום-יום, ובעיקר חושב ומדבר על התמונה הרחבה, על משמעות הדברים שקורים כאן ובעולם. לא הפתיע שגם בית הספר מזמין אדם כמותו לשוחח עם הילדים. 
הבטחנו לשוב ולבקר.

המשכנו לכיוון א-סאוויה, בניין המועצה היה סגור. באיסככא פגשנו את המזכירה החדשה, ומאחר שראש המג’לס לא היה במקום, היציעה לנו להגיע שוב ביום אחר.

11.00 א-לובן א-שרקייה. המועצה הייתה סגורה. פגשנו את ט. המוכר לנו, וביקשנו להתעדכן במה שקורה.
ט. סיפר שהצבא מניח מחסומי פתע מידי יום בכניסה לכפר ובודק רכבים.  חיילים נכנסים גם לבתי הכפר ומצלמים אותם. 
הבעיה החמורה ביותר היא שהצבא נכנס כמעט מידי יום לבית הספר [המשותף לא’לובן ולא-סוויה] ומפחיד את הילדים. מה שחמור עוד יותר, שלאחרונה החיילים נכנסים לבית הספר של הבנות ומפחידים אותן בטענה שהן זורקות אבנים…

בנושא האדמות – זוהי תקופת החריש, אבל המתנחלים לא מאפשרים לפלסטינים לעבד את חלקותיהם שרובן נמצאות בשטח סי. 
 רוב אנשי הכפר מתפרנסים מאדמותיהם, רק מעטים עובדים בישראל וברמאללה.
ביציאה עברנו במשתלה של ע. הוא סיפר שמאז הביקור האחרון של חברותינו, לא היו בעיות במשתלה. אבל לפני מספר ימים חיילים עברו ליד ביתו הנמצא על הכביש, ואחד החיילים איים בנשקו על נכדו הקטן של ע.
12.15 בזעתרה. 2 ג’יפים צבאיים עוצרים ובודקים חלק מהמכוניות הנוסעו מכיוון רמאללה.
12.30 מחסום סלפית פתוח. מכוניות פלסטיניות שבעליהן המשיכו בתחבורה אחרת חונות לצידי הדרך.