א-ראם, קלנדיה.30.9.04 אחרי הצהריים,צופות: ליה,בתיה,ציפי, מרתה (מדווחת).במחסום א-רם, כרגיל, אווירה לא נעימה, מבקשים מאתנו להתרחק מהמחסום. מעט אנשים עוברים, הרבה מג”בניקים, כמעט כל תעודה נבדקת במחשב. בנסיעה לקלנדיה, החומה הענקית שחוצה את הכביש לשניים נבנית במהירות מעצבנת, הנסיעה אפשרית רק בצד שמאל של החומה. עדיין יש פתחים מפתיעים פה ושם למעבר. צריך להיות נהג מאד מנוסה בשביל לנהוג בכל הכבישים והסמטאות עם תלוליות העפר, מהמורות ענקיות, תחושה של no man’s land. בצומת המרומזרת, לצבעי הרמזור אין באמת משמעות. כך שהחומה וכל שאר האמצעים “הביטחוניים” שננקטו הופך את התנועה במכונית לפעילות בלתי אפשרית כמעט. מורידים אותנו במרחק מה מהצומת. אנחנו תוהות על כל אותם מוגבלים, נכים, עיוורים, זקנים וחולים שצריכים לעבור דרך ארוכה כל כך בין שני צדי המחסום.נאמר לנו ששוב צה”ל העיף את הרוכלים והסחורות מהצומת. אותם מעטים שמוצאים קצת פרנסה. בקלנדיה הרבה נשים מופתעות מהצורך בתסריך. מסתבר שזאת הוראה חדשה יחסית, בעקבות התראה . בבירור טלפוני למת”ק מתברר שההוראה הזאת היא ישנה אבל החיילים במחסום לא שמעו על כך… אחרי כשעתיים נוספות מתקבלת ההוראה לאפשר לכל הנשים לעבור כרגיל. יש תחושת הישג קטנה. החיילים היום מנומסים וענייניים יותר מאלה שהיו בשבוע שעבר.פמליית חתונה עוברת לעבר רמאללה ומעוררת התרגשות. הכלה לא לבושה בלבן, מפאת הלכלוך במחסום, חמישה נגנים מחכים לה שם בתלבושת אדומה ומלווים אותה הלאה, אל תוך הגדה, ואני חושבת כבר על התעודה שלה הכחולה ושלו הכתומה ומה יקרה כשהם ירצו לבקר את המשפחה שלה בירושלים. הקרוסלות האכזריות האלה אינן מאפשרות לשום עגלה עם תינוק או לנכה עם קביים, או לילד עם האופניים לעבור. דבר נוסף שלא ידענו קודם, זה שלא מאפשרים לסחורות לעבור בקלנדיה.אנחנו רואות שמרווח הפעולה שלנו נעשה קטן יותר ויותר ככל שהמחסום נעשה יותר ויותר משוכלל. ההוראות אינן גמישות, החיילים פחות נגישים, הקרוסולות, הבטונדות, הגדרות והמבנה לא נותנים לנו דרך לעשות הרבה. חוץ מלתעד כמובן.חוזרות לא-רם , אין איש במעבר. החום נשבר קצת. נמנעות מלעלות על כביש האפרטהייד המקצר, עוד יום חמישי במחסום. תל אביב נראית לי כרגיל מנותקת כל כך מהמציאות המעיקה הזאת במרחק שעה נסיעה משם.