בית לחם וסביבתה, יום ו’ 10.11.06 , בוקר משקיפות: אפרת ב., תרצה ל. (מדווחת) 09:10 – מחסום 300.החניון הציבורי ליד המחסום סגור, כולו מכוסה בשני אוהלים גדולים של המשטרה; הקימו כאן חפ”ק של שוטרים בקשר למצעד הגאווה. בכניסה למבנה נהגים של מוניות וטרנזיטים שמחכים בצד הישראלי לפלסטינאים שעוברים מבית לחם, מקדמים את פנינו: סגר, סגר היום. למה? מצעד הגאווה. בתוך המחסום כעשרה אנשים מחכים בתור להיכנס לכיוון ירושלים. כרגיל – מי שאין לו אישור מאוד מסויים (טיפול בבית חולים, אישור כחלק מאיחוד משפחות) לא יכול להיכנס. חלק מהאנשים נאלצים לחזור על עקביהם. 09:40 – מת”ק.סגור כפי שסגור בכל יום שישי. מחכים שם שלושה גברים. אחד מביניהם הוא המבקש לקבל אישור להיכנס לארץ. אחותו עברה ניתוח בבית החולים איכילוב להסרת גידול בראש, והיא אמורה להשתחרר היום. הוא מראה לנו אישורים מביה”ח. הוא יודע שסגור היום, אך הגיע, והחייל במגדל התצפית אמר שהוא קרא למישהו שיבוא מהמת”ק. אנחנו קוראות לחייל במגדל – קראת למישהו? הוא אומר כן. אנחנו מתקשרות למת”ק, הם אומרים כן, שלחנו מישהו שיבוא. מתי? לא ברור. הרבה מהחיילים נמצאים בצירים היום, תגבור בגלל חשש לאירועים במחאה על ההרג בבית חאנון.אנחנו עוזבות – אומרות לאנשים שם שבדרך חזרה נעבור לראות אם הסתדר.09:50 – בית עומאר.בכניסה לבית עומאר התקהלות של כ – 30 אנשים – גדולה מההתקהלות הרגילה של נהגי מוניות שבדרך כלל אנו מוצאות. במקום נמצא הַמר צבאי, וארבעה חיילים, מתוכם קצין אחד – עם קסדות, אפודים, נשק. הם מופתעים מנוכחותנו, ניכר שלא נוחה להם, וניכר שגם לא נוח להם למנוע בעדנו. הם אומרים לנו, דרשנו להזיז את המוניות שבדרך כלל חונות בכניסה לבית עומאר, לתוך החניון שבסמוך לכניסה, כי קורות כאן תאונות, מכוניות נכנסות במוניות שחונות לא טוב. החיילים הולכים הצדה ליד ההַמר, ולא מעכבים בעדנו.אנחנו מדברות עם האנשים במקום. הם אומרים – אין תאונות. המגרש שהחיילים חייבו אותם להחנות בו את המוניות הוא בעצם חלק של תחנת הדלק שלהם, וזה חוסם את הדרך אליה. האנשים אומרים: למה לא באתם (כלומר אנחנו, מחסוםווטש) אתמול בערב? היו חיילים בתוך בית עומאר. זרקו לעברם אבנים, החיילים השיבו בגז מדמיע ובירי. היה בלאגן. זה קרה פעמיים, בשש בערב, ובחצות. מה עושים כאן החיילים, הם שואלים, למה הם נכנסים פנימה בכלל?אחד האנשים אומר: לפני שבוע בא הצבא ופשוט חסם את הכביש לכפר קטן בפאתי בית עומאר, כפי שנקרא ביסעתא. עכשיו, כדי להגיע אליו צריך לעשות עיקוף של שני קילומטר. הוא אומר – למה הציבו שם החיילים מכשול? סתם. סתם.החיילים ניגשים אלינו, יש זריקות אבנים בציר, הם אומרים, וצריך לפזר אתכם. אמרנו, אנחנו באות לפה כל שבוע, נמצאות כאן כמה שנמצאות והולכות. אין צורך לפזר אותנו.אחרי כמה דקות אנחנו הולכות.10:45 – אל-נאשאש.כרגיל, אנשים צועדים לכיוון אל-חאדר, וממנו לכיוון כביש 60. אנחנו שואלות אנשים במקום: כמה זמן לוקח לכם להגיע לרמאללה? הם אומרים, שעה וחצי. צריך לעבור ארבעה מחסומים, שניים קבועים, שניים לא קבועים. בסוואחרה אומרים להם לעמוד והם סתם עומדים עד שעוברים.11:30 – בדרך חזרה לירושלים אנחנו עוברות במת”ק. אין כבר אנשים. אנחנו קוראות לחייל במגדל התצפית: האם טיפלו באדם שביקש אישור להיכנס לארץ? זה לא אותו חייל שהיה כאשר היינו שם. הוא אומר – לא, בסוף לא הגיעו מהמת”ק לעזור להם. (בדיעבד אנחנו מצטערות שלא לקחנו מספר טלפון של אותו אדם שחיכה לאישור.)