שוויץ זה כאן

מחסום ברטעה בשעה 0550  – לא עומד בעומס המעבר בבוקר

לחניון התחתון (מצד הגדה) ממנו נכנסים לטרמינל, יגיעו במשך הבוקר מאות אנשים והם יסתדרו אוטומטית בארבעה טורים די ישרים. הטורים האלה מובילים לארבעה מסלולים צרים ברוחב אדם בתוך סככת המעבר ומשם ממשיכים לעבר ארבעת הקרוסלות ואז… בריצה חופשית אל הטרמינל. הסדר – מופתי! אנשים עומדים במרווחים סבירים, בוהים בטלפון או משוחחים בשקט. בסבלנות. כמו בשוייץ.
מארבע וחצי  עם שחר ועד שש בבוקר, בשעות שיא הלחץ, לוקח לבן אדם לעבור בין הכניסה והיציאה למחסום כ- 30-40 דקות (היום גרוע במיוחד, אמרו לנו). עד שהגיעו לכאן הם כבר נסעו מביתם חצי שעה או יותר, ועוד הלכו מהחנייה כברת דרך לא קצרה. הבוקר שלהם מתחיל בשלוש וחצי בערך.
הטורים ארוכים ארוכים ונמתחים מנקודה רחוקה בתחילת החניון הסמוך, עד לסככה. סככת המעבר. לפני כמה שנים, בכל בוקר התחוללו מהומות בתור, היו סדרנים פלסטינים חמושים (!) בנבוט ולבושים במדים שחורים, צעירים עצבנים טיפסו על הגדרות מעל ראשי האנשים. השלטונות היו נועלים את המחסום להפסקות הרגעה שהדליקו זעם. ידידנו הזכור לטוב איאד היה מגיע מוקדם ובהתנדבות עושה סדר ושקט. היום – כבר לא קורה. 

אז מה – האנשים אשכרה מאולפים? או נעשו שווייצרים? מה שבטוח שלא הרחוב הישראלי משפיע עליהם.

בצד התור עומדים אנשים וממתינים. לאלה לא בוער להידחק והם יכולים להרשות לעצמם להמתין עד שהצפיפות תתפוגג. מעשנים בשרשרת. שותים קפה. אחד העומדים בצד דווקא ממהר לעבודה (תושב כפר ליד ג’נין), הוא ראש צוות בנייה בחריש ואם יפספס את הסעת הקבלן הוא ייאלץ לקחת מונית ולשלם עליה מכיסו, בנוסף לאיחור משמעותי. אז למה אתה עומד בצד? התפלאנו. והוא הסביר: ש אחרי שצלח את התור בפעם הראשונה והגיע למאבטח הבודק בטרמינל, נזכר ששכח את הטלפון באוטו. הסתובב וצלח את התור לכיוון ההפוך, רץ לאוטו, וחזר לטרמינל בפעם השנייה עם הטלפון ביד. זה קורה גם לטובים ביותר.
אבל כאן, הבן אדם מתכנן ואלוהים מתפנן: המאבטח הורה לו לצאת החוצה מהתור ולשוב רק בשמונה. למה? ” לא עוברים פעמיים באותה שעה!” פסק המאבטח.
סדר ודיוק – כמו בשוויץ.

במחסום זה עוברים רק בני 27 ומעלה. “כי מתחת לגיל הזה, זה צעירים מבצעי פיגועים,” מסביר לי פלסטיני באדישות.

שתי נשים עומדות  בכניסה לסככת המעבר, בפתח של המסלול המיועד לכאורה רק להן. הן מחכות לנס. הגברים מתעלמים מהן ומהשלט שמודיע כי זה מסלול לנשים בלבד, וכובשים את המסלול הזה לעצמם.

מחסום עאנין בשעה 06.50 
זה אמור להיפתח בין רבע לשבע עד שבע בבוקר. אף אחד לא יכול להישבע באיזו שעה באמת. אז באים יותר מוקדם ליר ביטחון. בשש, בשש ורבע, בשש וחצי. היום המתינו לפתיחה יותר מ 100 גברים, נערים, ושלוש נשים ושתי ילדות. כולם המתינו שעה וחצי (ויותר) עד שנפתח בשמונה. שעה וחצי. בין העוברים היו גם תושבי טייבה ורומנה, שני כפרים מרוחקים. מסתבר שהמחסום החקלאי שלהם (שמספרו 154 למרגלות אום אל פחם) סגור עד הודעה חדשה לרגל בניית קטע חומה. חומת בטון.
בשעה שמונה עברו כמעט כל מי שבאו, נדמה לנו שהחזירו שני אנשים. בשמונה ועשרים, אחרי שהמחסום כבר ננעל והחיילים עשו תנועות של עזיבה, הגיעה ועברה קבוצת גברים תושבי עאנין. נמאס להם לחכות ולחכות והם התחילו לנסוע למחסום ברטעה המרוחק, אלא שבאמצע הדרך צלצלו אליהם שיחזרו, והם חזרו. מסביר לנו מכר ותיק: כל השבוע אנחנו נוסעים למחסום ברטעה לעבור משם, זה רחוק ועולה 50 שקל לכל כיוון. פעמיים בשבוע נותנים לנו לעבור מכאן, בחינם, אבל משגעים אותנו עד שבאים לפתוח.
יש לציין שגם אנו ראינו היום (כמו במשמרות אחרות בזמן האחרון) את חיילי הגדר ואת חיילי המשמרת (משטרה צבאית כנראה) גוערים בממתינים ומצווים עליהם ‘להתנהג יפה’. לכו לאחור, פוקדים עליהם אירג’ע לווארא. וזאת בשעה שהשער נעול ואלה שפותחים אותו טרם הגיעו.

בהמשך מסר לנו קצין מהמת”ק כי האיחור הבוקר היה צפוי וכי נמסרה על כך הודעה לפלסטינים. הם לא שמעו על כך.