הגענו ב14:15 לג’וברה, ביום קודר ורטוב. מכיוון שחלק מאתנו עוד לא היו בשער הילדים, נסענו לכפר ואל הגדר. הכפר ריק מאדם וגם שער הילדים ריק בשעה מאוחרת זו.

במחסום  ג’וברה 3 נשים ועמן 7 ילדים קטנים עמוסים בשקיות המבקשים לעבור לטול כרם. הנשים  מקלנסואה,שתיים מהן אחיות, נשואות לפלסטינים מטול כרם ולדבריהן עוברות לביקור משפחתי מדי שבועיים. החייל במחסום מודיע כי עלפי צו אלוף אין כל מעבר לאזרחים ישראלים לשטח A.

בצד המחסום 6 גברים, שב”חים, מעוכבים מזה כ-50 דקות מחכים לתעודותיהם להיכנס לטול כרם, עניינם בברור. התערבויות שלנו אצל החיילים לא נענות: “נעכב אותם גם שש שעות”, “אל תפריעו לנו” וכו’.

אני מצלצלת לקאמיל מהמת”ק, הוא שולח אותי לדבר עם נציג המת”ק במחסום אך מסתבר שהנ”ל עזב כבר. קאמיל מציע שהנשים והילדים יעברו למחסום טייבה שם יתאפשר המעבר שלהן (למה שם כן?). רינה ואני לוקחות במכונית את אחת הנשים ושלשת ילדיה למחסום טייבה, האחרות מחכות שנחזור לסיבוב שני. במחסום טייבה: השער סגור  ואין תנועה. החייל במחסום מסביר שוב כי בצו אלוף אין מעבר. אנחנו מתעקשות ובעצתו, נכנסות לחלקו הצפוני של המחסום בחיפוש אחר קצין. מוצאות סגן במילואים שמיד נענה לבקשתנו, מגיע אתנו לשער ומאפשר מעבר לאישה וילדיה. היא מודה לנו בכל לב.

בחזרתנו לג’וברה ראינו כי 2 הנשים האחרות וילדיהן כבר בדרכן למחסום טייבה. מאוחר יותר, בדרכנו הביתה, וידאנו כי גם הן עברו.

בינתיים בג’וברה: 2 אמבולנסים נבדקים ועוברים מכוון טול כרם תוך מספר דקות. המעוכבים עדיין כאן, מחכים כבר כשלוש שעות. נגש אלינו תושב  ג’וברה ומסביר כי קרובו מעוכב בחלקו המזרחי של המחסום ללא סיבה. אנו ניגשות לברר- אכן בחור צעיר שבידיו האישור כי מתגורר בג’וברה אך תעודותיו נלקחו לבדיקה. שוב ניסיונות ההתערבות שלנו לא עוזרים ואולי אף מעכבים. החיילים (מלבד אוהד אחד) מסרבים לדבר. אני משאירה הודעה במשיבון של אבשה (דובר), וזמן קצר לאחר מכן תופסת שוב את קאמיל והוא מבטיח לטפל מיד. אכן, כעבור כ-15 דקות מגיע ג’יפ ובו שני קצינים. אנו מתרחקות והם מדברים עם החיילים. תוך דקות מוחזרות התעודות למעוכבים והבחור מג’וברה עובר גם הוא לשמחת אביו שעומד לידינו.

עזבנו בסביבות 16.30 בגשם שוטף ומחסום ריק מאנשים. שוב הובהר לנו כי, ככלל, החיילים במחסום אינם הכתובת להתערבויות שלנו, רק פניה לדרגים הגבוהים יותר מועילה.