6:30-9:30 מחסום ג’למה

זהו ביקורה הראשון של מרינה במחסום הזה ואפשר לומר שהיא המומה: מהגודל, מהתפאורה, מהניגודים. אנחנו חוצות שני מגרשי חנייה מצופים באספלט ומלוכלכים: האחד מלא באוטובוסים מיניבוסים טנדרים ומוניות והשני – נעול בשער חשמלי, מתפקד כמעבר להולכי רגל וכמעבר למכוניות של עובדי המחסום לעבר החניון המצוחצח שלהם. אנו הולכות בשרוול לעבר הטרמינל, מימיננו החניון המצוחצח הנ”ל ומשמאלנו המחסום המפואר למעבר מכוניות של ערבים ישראלים לג’נין. אנחנו ניגשות לפתח הטרמינל. בקצה המסלול של היוצאים לעבודה בישראל – קרוסלה יחידה וחורקת. ליד הקרוסלה יש שער שנפתח מדי פעם עבור המעטים שחוזרים לגדה ואנחנו מתנדבות להחזיקו פתוח לטובת היוצאים הרבים, עד שקול של מאבטח דורש לסגור אותו.

בשעה 8:00 נפתח מחסום המכוניות ושיירה קטנה נוסעת לג’נין. נהגת אחת מעוכבת ל”שיחה” אנחנו שואלות “למה” ונענות ב”ככה” ע”י שני מאבטחים שמתפנים אלינו, מבטיחים לנו שעוד מעט ינקו גם את החניונים המלוכלכים, כפי שעושים בכל יום אחרי שעת העומס, ומספרים לנו בגאווה שהם עצמם, בניצוחו של המנהל שמעון לוי, מעצבים את המחסום, עוסקים בגינון ובתחזוקה ואף זכו ב-5 כוכבי ארץ ישראל יפה. במגרש החניה המטונף כבר עובדים מספר פועלי נקיון. אחד מהם, תושב ג’למה, אומר לנו ששמעון המנהל הוא “בן אדם עלא כיפאכ חבל על הזמן”. את שכר המינימום שלו מקבל הפועל מניסים ג’אן, קבלן מאשדוד שמשלם לו במזומן ב-10 בכל חודש. הוא עובד 8 שעות ביום בניקיון ובתחזוקה וחוץ מזה יש לו עסק קטן בכפר. בקיצור – מבסוט. מועצה אזורית גלבוע מפנה את האשפה. בשיחה עם פועלים שממתינים בחניון הריק מתברר שישנם בעלי אישורים לעבודה בישראל שאין להם עבודה קבועה. רבים מהם נמצאים על הכביש הראשי, מקווים לעשות “יומית”. כשאנחנו חוצות את החניון שמשמש למעבר ניגש אלינו אדם עם כיפה קטנטנה, מלווה במאבטח. זהו המנהל, שמעון לוי בכבודו ובעצמו. הוא מתעקש לשנן באזנינו את משנתו הפוליטית שאין וגם לא יהיה עם מי לדבר (בצד הפלסטיני)  ושכל מה שצריך זה מחסום כזה יעיל ונקי. הוא מתפלא שמשנתו מייאשת אותנו. אח”כ, בחניון ההסעות, הנהגים מתלוננים עליו שהוא קשה, לא מקשיב, לא נותן להיכנס אחרי השעה 12:00 ושאין שירותים וסככה במיתחם שלהם. עוד סיפרו שנודע להם שביולי מתכננים לפתוח את המחסום בסאלם כדי להקל על המעבר בג’למה.