החלטנו לפקוד הפעם את מחסום ג’למה. הגענו בשעה שתיים וחצי. נכנסנו ברגל למה שהיה פעם החניון ההומה (שהורחק בינתיים מעבר לתעלה) וכיום הוא שטח גדול ו”סטרילי” כפי שלמדנו לדעת מפי מאור, מאבטח שמיהר להגיע כדי להעיף אותנו משם ולשלוח אותנו לבקר בבסיסי צה”ל בסביבה. לאחר שנודע לו שיש לנו קשר גם עם עמותת “בדרך להחלמה” התרצה ואיפשר לנו ללכת לאורך השרוול המקורה עד לקרוסלה הראשונה. הוא גם ריענן את זכרוננו באשר לשעות הפתיחה של המחסום: מ-4 בבוקר עד 8 בערב עבור הולכי רגל ומ-8 בבוקר עד 7 בערב עבור מכוניות (של ערבים ישראלים, כידוע).

לאורך השרוול פגשנו פועלים רבים. אחדים חזרו עם אשכולות בננות, וכיבדו אותנו, כל אחת בחמש בננות. שמענו מהם שלאחרונה אין בעיה לקבל אישורי עבודה בישראל. חבורת פועלות חייכניות משכם חזרו מעבודתן בגיזום גפנים באזור מג’דל שאמס. הן מיהרו לשירותים לאחר הנסיעה הארוכה. ליווה אותן כנראה מנהל עבודה שסיפר שהמעסיק שלהן הוא קבלן מעכו. אחרי ניכוי 30 שקל לנסיעות – הן מרוויחות 140-150 שקל ביום. בימים גשומים אינן עובדות, כמובן. הן יוצאות מביתן בשתיים בלילה וחוזרות אחרי חמש לפנות ערב.

לאחר שנפרדנו מהן לשלום, התפנינו לצפות במחסום המצוחצח להפליא. פועל ניקיון ממרק את האספלט וגננים גוזמים את השיחים א-לה גני ורסאי. כשהסבנו את תשומת ליבו של הפועל ללכלוך לצד השרוול – הוא פטר אותנו ב”זה שלהם”. מכוניות רבות שחזרו מהגדה המתינו למעבר בשיירה. חלקן הופנו לבידוק. ברקע השיירה נראית חומת ההפרדה ומאחוריה גגות הכפר ג’למה. ארבע צעירות הובאו לפתע בניידת משטרה עד לשער בשרוול. לא הספקנו להבין את נסיבות הגעתן כך.

בעשרה לארבע, במגרש החנייה הגדול, ירדו פועלים רבים מאוטובוסים של חברות שונות.

חיפשנו מקום לשבת ולסכם בו את משמרתנו. לבסוף התיישבנו בקימל בגלבוע, מסעדה הנשקפת על עמק יזרעאל המרהיב. לסיכום – צפינו שוב במחסום מתוקתק שמתחפש למעבר גבול בינלאומי ביודענו, שרק לאום אחד שולט בו ללא מצרים.  אך לפחות מי שזוכה לעבור בו מביא פרנסה לביתו.