המצב בכל שטחי הכיבוש החמיר מאוד ויש מחסומים בכל הכפרים. החלטנו להביא איתנו סלי מזון לשתי המשפחות אותן ביקרנו, התברר שזה היה הכרחי.

על כביש 317, מערבית למאחז עשהאל, יש סככה צהובה מברזל, דגל ישראל מתנוסס עליה ובתוכה רכב.
מאחז חדש מספר 1. המשכנו לנסוע עוד כק”מ וצץ לו מאחז מספר 2.

בכניסה הרגילה לכפר שעב אל בוטום, שני סלעים ענקיים שחוסמים את הדרך. נכנסנו עם הג’יפ ונסענו בדרך לא דרך, דרך סלעית וקשה לנהיגה. הגענו לביתם של מוחמד וליילה ג’בארין.

לילה ושניים מבניה נמצאו ש, והיא הצביעה על כל מקום ופינה בה השאירו את חותמם מתנחלים מאביגיל (מאחז שנמצא מול ביתם כמה מאות מטרים).
כך היא מספרת:
שלשום בצהריים בשעה 14.30, פרצו לביתם 15 מתנחלים מאביגיל, לבושים בגדי צבא. בבית שהו חמישה  בני משפחתם.
המתנחלים הורו להם לשים את ידיהם מאחורי הגב. מ-14.30 עד 17.00 הכריחו אותם לשבת בלי לזוז. בזמן הזה הם פצחו בוונדליזם  פרוע, בתוך הבית ובשטח סביבו. במטבח שפכו קמח וסוכר, גזרו את בגדי הפלסטינים לגזרים (אין להם מה ללבוש). שברו חלון (מבעד לשברים ניתן לראות את המאחז אביגיל). חתכו את הצינורות שיוצאים ממיכלי המים (היקרים) והרעילו את הבאר. גם הלוחות הסולריים נופצו. שובך יונים ולול תרנגולות נפרצו והעופות עפו לכל עבר.
כ-30 שתילי גפן צעירים נעקרו. משאבת מים נגנבה.
ועכשיו אין מים, אין חשמל, אין בגדים, אין אוכל, אין חיים.

הבן מוהנד ואביו מוחמד קיבלו מכות ונזקקו לטיפול רפואי, אותו קיבלו במרפאה ביטא.
עוד מוסיפה לילה שהעמידו אותם בשמש ליד חלקת המלפפונים, כשרצתה לשתות מבקבוק שהחזיקה בידה, שפכו את המים בתוספת קללות ‘בת זונה’, ‘שרמוטה’.
לשאדי הבן סכין שהוא משתמש בה לצורך עבודות בשטח החקלאי המספק להם ירקות. המתנחלים אמרו ללילה כי זו סכין להרוג חיילים.

חמור מכל! לפני שעזבו, הם השאירו על הגז כדור חי של רובה, כמסר של איום חד משמעי לגורלם.

בלילה הלכו לילה מוחמד וילדיה לחברנו יסחאק ג’אברין לשהות בביתו, לא רחוק מהם. היו שם גם מתנדבים מחו”ל (ios).

בערך בשעה שמונה בערב גם לשם הגיעו מתנחלים, לבושים בגדי צה”ל, קשרו לגברים את הידיים והורו להם לשכב על האדמה. את הנשים והילדים הכניסו לחדרים. איימו שיהרסו ליסחאק את הבית (זה מקבץ מגורים שבו מתגוררות כמה משפחות). על לילה איימו שלא תעז לחזור לביתה אחרת יפוצצו אותו.
יסחאק ומוחמד נסעו להגיש תלונה במשטרת קרית ארבע. הבוקר, יום ביקורנו, חזרו ב-6.00 לביתם. בערב יחזרו ליסחאק .

אני שואלת על חברם אבו האני והיא מספרת שלפני שלושה שבועות פרצו לשטח שלו, הרסו את החדר בו גר עם אישתו. הוא עבר ליאטא. בלב כבד נסענו ליסחאק, שמוסיף כי פינצ’רו לו את צמיגי הרכב.
בדרכנו חזרה פגשנו בכפר את חברינו הנהדרים מקבוצת הכפרים, אראלה אהוד ויאיר.
מוחמד מעדכן שהצליח סוף סוף לדבר בטלפון עם אבו סאפי, שגורש עם משפחתו מוואדי ראדים לסמוע. שיחה קצרה, אבל סוף סוף שמענו ממנו.
הביקור הזה היה שונה. יצאנו בלב כבד. קשה להעביר את התחושות במילים.