הגענו למחסום ב14:30. חנינו בצד הכביש, ונכנסנו לא-זוויה מעל הגדר. לא ראינו תורים של אנשים או של מכוניות. פלסטיני אחד אמר לנו שהעניינים זזים היום “לאט, לאט אבל זזים”. כשחצינו מהצד של אזוויה לצד של מסחה החיילים אמרו לנו לא להישאר בתווך אלא לבחור בצד מסויים- מה שאמר להישאר רחוק מהם. המשכנו לתור המכוניות שבאו ממסחה.

התפצלנו: 2 נשארו בצד של מסחה ו3 בצד של אזוויה.נראה שהחיילים נלחצו מנוכחותנו אפילו לפני שנכנסנו, ואחד מהם אמר שלא ייתן לפלסטינים לעבור אם לא נעשה מה שאומרים לנו (לעמוד מרחוק ולא לדבר עם החיילים).

בגלל הגישה הזו, אירית התקשרה לליטל הקמב”צית כדי לשאול אם היו שינויים בהוראות לחיילים. האם החיילים קיבלו הוראה לנהוג כלפינו בדרך זו? היא הבטיחה לנו קבלת פנים נאותה יותר.

ליטל גם אמרה שההוראות בפועל כרגע הן כי מי שמגיע מטול כרם או מקלקיליה צריך לעבור בדיקה ביטחונית כדי לעבור. אולם, מי שהגיע משכם או מג’נין לא יכול לעבור.מספר הולכי רגל עברו דרכינו לבדיקה הבטחונית.

איש מהודר הסיר את מעיל העור שלו כשהתקרב לחייל הבודק. הוא הביט אלינו שאל אותנו באנגלית אם אנחנו יודעות מדוע הוא מסיר את מעילו? אמרנו שאנו יודעות, כדי להראות שאין עליו חגורת נפץ.

משך ההמתנה בצד מסחה היה חצי שעה או יותר, למרות שלא היו שם יותר מ10 מכוניות. לפעמים אותו החייל בודק גם את המכוניות וגם את הולכי הרגל, לפעמים החיילים מתחלקים. ( לצד של אזוויה אין גיבוי). משאית בעלת לוח רישוי ישראלי חתכה את התור ולא אמרו לנהג לחזור ולחכות לתורו.

דיברנו עם פלסטיני שהמתין ברכבו. אתמול הוא חיכה מ 10 בבקר עד 19:30. המצב היה כל כך גרוע עד שכמה פעילי שלום שהיו שם קראו לחבר כנסת לבוא לשם ולהזיז דברים. הוא סיפר על מקרים שלא נתנו לו לעבור והוא נאלץ לנסוע כל הדרך מסביב שזה עוד 40 ק”מ לטענתו. זה רק כדי להגיע למקום המרוחק חמישה מטרים… ב3 בערך, בסיום יום העבודה,

הגיעו עוד הולכי רגל ורכבים. אירית ניגשה לחיילים והציע להם לבקש עזרה. הם טענו שאינם זקוקים לעזרה. אירית התקשרה למת”ק, וכשזיהתה עצמה העונה העביר אותה מיד לקמב”ץ. והוא אמר לה שהם קיבלו אתמול פקודה שעלינו לדבר עם הקצין האחראי או עם דובר צה”ל – אפילו לא עם המג”ד – כך אמר.

bאלצנו לעזוב בחופזה, כי פלסטיני אמר לנו שהמשטרה קונסת על חניה בצידי הכביש. המשטרה הזהירה אותנו שאם לא נזוז מיד רכבנו יגרר. נסענו וחיפשנו מקום חניה אחר – הגענו עד עלי זהב. משם המשכנו לכפר ערבי דיר בלוט. זה לקח לנו לפחות חצי שעה. היה מחסום בכפר והחיילים הזהירו אותנו לא להיכנס כי זה לא בטוח. אירית התקשרה ליהודית שאמרה שיש לה חברים שם. התקבלנו בביתם בברכה.כשהיינו שם שמענו סיפורים על המתנה במחסום של חלמיש- נביסלה – המתנה של 3 עד 8 שעות.

שמענו גם על מה קורה בכניסה לדיר בלוט הנסגרת ב 6 בערב ואין יוצא ואין בא. ושעת הפתיחה בבוקר לא ידועה בין 6 בבוקר ל9. זה הכפר בו האישה שהייתה בצירי לידה לתאומים בשעת העוצר, לא הורשתה לצאת, ילדה בכפר ואיבדה את תאומיה.

מקרה אחר של פלאח, שבא מירושלים לכפר למכור עגבניות. היו לו 200 ארגזים במשאית. החיילים אמרו לו לזרוק את הארגזים אל האדמה. אחר כך אמרו לו להעביר את העגבניות מארגז לארגז.

הזמינו אותנו לסיור בדיר בלוט וא זוויה ואף ללוותנו בסיור הראשון למחסום א זוויה- מסחה מבלי שמכוניתנו תיגרר. אך השעה הייתה מאוחרת ולא רצינו להיתקע בעוצר.