9:30 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין.

החלטנו לנסוע לקלקיליה בעקבות הדיווח של נאדים משבת, על פקק שהשתרך מקלקיליה ועד נבי אליאס בגלל בדיקות שנעשו למכוניות במחסום שהוקם בכניסה לקלקיליה.

9:50 הגעה למבואות קלקיליה. נהג מונית שחונה בצד הדרך מספר לנו שהמחסום הוצב בשבת בשעות הבוקר המוקדמות ועד 3:00 אחר הצהרים, אבל בגלל הפקק שנוצר אנשים נשארו תקועים על הכביש עד שעת חשיכה. לדבריו, אנשים לא נעצרו. אבל, כפי שמדווחת אנה, היום הופיעה ידיעה ב-Jerusalem Postעל תא מחתרתי של חמאס שנחשף בקלקיליה בשבת, שאליו השתייכו, לדברי העיתון 9 פלסטינים ופלסטיני-ישראלי אחד. בידיעה צוין  שנעצרו שם 16 אנשים.

הגענו דרך הכביש הראשי של קלקיליה למעבר אייל. בשעה הזו אנשים מעטים מחכים לפתיחת המחסום , בדרך כלל במטרה לבקש, לקבל בחזרה, או להאריך  אישורים לצורך כניסה לישראל. לקראת השעה 11:00, מועד הפתיחה הרשמי, יגיעו כ-50 – 60 אנשים נוספים.

בשעת  המתנה זו אנחנו פוגשות  כמה אנשים שטורטרו כבר פעמים רבות בהלוך ושוב מבלי שבעיותיהם ייפתרו. התג של "מחסום ווטש" מעורר את אמונם. ע., בעל אזרחות ירדנית, בחור צעיר ומרשים, מדבר עברית שוטפת ומדוייקת, נפצע ברגלו בתאונת עבודה בישראל. הוא קבל עזרה ראשונה בביה"ח קפלן, ומשם הועבר מיד לקלקיליה, עיר מגוריו. היות ואין שם בית חולים,  הוא עבר ניתוח במרפאה המקומית. הניתוח לא צלח, וע. צולע קשות. הוא מבקש לחזור לבית החולים קפלן, משם שוחרר ללא טיפול נאות, בתקווה שיקבל שם את הטיפול הרפואי. היות והוא מנוע משטרה אישור הכניסה לישראל נמנע ממנו. וכך הוא מדדה ברגל מביתו למחסום, מגיע בשעת בוקר מוקדמת בתקווה שבקשתו  תענה וחוזר במפח נפש לביתו. לקחנו את הפרטים

שלו, בתקווה שנוכל לעזור.

11:20 רק עתה, באיחור של 20 דקות נפתח השער. מאותו רגע, הצעקות של החיילת מהדהדות למרחוק ומלוות את הנכנסים. תוך זמן קצר מתחילה תנועה בכיוון ההפוך: אנשים שבקשתם נענתה, או שלא, יוצאים מהקרוסלה. מ., אדם קשיש, נכה, נע באיטיות על קביים לכיוון היציאה. גם מ. נפצע בישראל. הוא נפל מגובה של שלוש קומות בעת שעבד באתר בנייה  ברמת השרון, נפצע בכל חלקי גופו ועד עתה עבר כבר שבעה ניתוחים. הוא מאמין מאד בטיפול הפיזיותרפי שהוא אמור לקבל בביה"ח בלינסון פעמיים בשבוע. הרופא שם מודע לבעייתיות הכניסה לישראל, מבין ללבו ונותן לו זימון לטיפול ללא ציון שעה. אלא שבעיני החיילת שבאשנב. הג'סטה של הרופא אינה מוצאת חן. ללא ציון שעה על האישור היא לא מוכנה להתייחס אליו. משאירה אותו כעונש לחכות. כשהיא סוף סוף מתפנית אליו, היא שואגת: "תעזוב את הקביים!". ומשאירה אותו

מט לנפול, תוך שהוא מצמיד את האישור אל חלון האשנב במשך שעה ארוכה.  את האישור המיוחל היא אינה נותנת לו.  בדמעות עלבון הוא מבקש דבר אחד: "שיתייחסו בסדר לנכים". גם פרטיו בידינו לטיפול.

אנה פוגשת במחסום דמות יוצאת דופן: תיירת  פלסטינית -אמריקאית שחוזרת לעיר מולדתה לאחר 40 שנים. זהו סיפורה:

האישה נולדה בקלקיליה, ולאחר מלחמת  1967 היגרה עם משפחתה לארה"ב. כיום היא נשואה ואם לשלושה ילדים. היא עובדת כאחות בבית החולים היהודי בצפון קרוליינה, ובמקביל מלמדת ערבית . לדבריה, קיימים יחסי ידידות בין יהודים וערבים שם וכולם חיים יפה ביחד. אחרי 40 שנה היא חזרה כדי למכור את

חלקת האדמה שהייתה שייכת לאביה. עתה, כשהיא מחכה במחסום החל משעה 9:00 (למרות שהמחסום אמור להיפתח ב-11:00) היא מופתעת וכועסת לנוכח אורח החיים של התושבים המתגלה לעיניה. למה צריך לחכות שעות לפתיחת השער? ומה בנוגע לצעירים שהיא רואה סביבה? מדוע הם  מחוסרי עבודה? היא עצמה

צריכה אישור לצוואה שהביאה כדי שתוכל למכור את חלקת האדמה, ואינה מבינה מדוע עליה, ועל האחרים להמתין זמן כה רב. היא נראית כלא קולטת את המתרחש סביבה. (ממש כמו הדמות האגדית Rip Van Winkle שהתעורר לאחר תרדמה של 20 שנה לתוך עולם בלתי מוכר). האישה גולשת לתוך זרם של זיכרונות ילדות. ב-1967 היא ומשפחתה הוכרחו לעזוב את קלקיליה. אנשים, נשים וטף גורשו לכיוון שכם. לפתע חיילים ישראלים החלו לירות עליהם. היא ראתה כיצד אישה צעירה נורתה ונהרגה תוך שהיא מניקה את התינוקת שלה. לאחר שנים התיירת פגשה את התינוקת ששרדה, גרה כיום בארה"ב יחד עם ילדיה.

האישה מספרת על הקהילה הפלסטינית בארה"ב: יש  מעט מאד בתי ספר ערביים כמו  בשיקגו, בוושינגטון ובמישיגן, שם בנים ובנות לומדים בנפרד. בערים אחרות הקהילות הערביות מצומצמות ולכן הילדים לומדים בבתי ספר אמריקאיים ולומדים ערבית וקוראן בסופי השבוע. היא עצמה מלמדת בכיתות כאלו. ביה"ח

היהודי שבו היא עובדת כאחות  נוסד ע"י יהודי שהיגר מגרמניה לארה"ב ב-1940 ולאחר שנים תרם סכום כסף גדול להקמת בית החולים. כיום בית החולים מתפרס על שטח כגודל העיר קלקיליה, אך שלא כמוה, בית החולים מספק דו קיום של שלום ליהודים וערבים כאחד. אישה אחת  –  וסיפור חייה בשני עולמות שונים כל כך. 

12:30 יציאה מקלקיליה. במחסום משטרתי פלסטיני עוצרים מכוניות בעלות תג פלסטיני לבדיקה. בבסיס מג"ב –קלקיליה מגדל השמירה נטוש ושוטרים אינם נראים בסביבה.

13:00 חזרה לראש העין.