בכדי להיכנס לנועמן היה עלינו לחכות עד שהשער החשמלי יפתח והדוקרנים ישקעו באספלט, על ידי הפעלה ממחסום הרכבים.

אספנו אישה שבדיוק יצאה ממחסום הולכי הרגל ולפחות חסכנו לה את העליה לכפר.

ילדי בית הספר כנראה עברו קודם להגעתנו.

יותר ויותר שדות מועבדים בכפר ובסביבותיו ובור המים הענקי שצפינו בבנייתו בפעם הקודמת, כולו מדופן ומעט מי גשמים נאספו בקרקעיתו. לצערנו נוכחנו שלא הוצבה גדר סביב הבור הפתוח, מה שללא ספק מהווה סכנה לילדים המשחקים בסביבתו. מתברר שהכפר חוזר לחיות באופן כמעט בלעדי על חקלאות. 

במת”ק עציון היה קור עז ושוב קיבל את פנינו הסרחון מביתן השירותים שבחודשים האחרונים ציינו בשמחה את העדרו.

באולם ההמתנה ישבו פחות אנשים מאשר בפעמים הקודמות, אולי בשל העובדה שהפעם זה היה יום חמישי, שהוא יום קצר. האנשים שישבו באולם ציינו שהם נמצאים שם מ- 09:00  (השעה הייתה אחרי 14:00). לדבריהם בשעות האחרונות לא הוכנס אף אחד. מספרים כבר לא מחולקים לממתינים באולם, אלא רק אחרי מעברם בקרוסלה.

בשלב מסוים צעק החייל היושב בחלון שעל כולם ללכת הביתה וכי לא יחולקו יותר כרטיסים מגנטיים (רק ארבעה אנשים חיכו בעניין כר”מים). ניסינו להתקשר עם טדסה בכדי לברר מדוע שולחים את האנשים הביתה לפני 15:00 כאשר המת”ק נסגר בימי חמישי ב- 16:00. טדסה אמנם ענה אך התברר שענה ממקום אחר וכי כבר אינו משרת במת”ק עציון. צלצלנו לחלון המת”ק ובחורה נעימה ואדיבה הפנתה אותנו לקצין חדש בשם רָאוִי שהבטיח לברר מדוע שולחים את האנשים הביתה. אחרי חצי שעה נוספת שוב צעק החייל לאנשים ללכת הביתה ולחזור בעוד שבוע כי לא יקבלו את מבוקשם היום. פנינו לחייל עצמו ושאלנו (בצעקות הרגילות בין האולם לחלון המוגן) למה כשעה לפני סגירת המת”ק שולחים אנשים הביתה. תשובתו הייתה שזה יום חמישי! פנייה נוספת לראוי פתרה את הבעיה וב- 15.30 הוכנסו כל ארבעת האנשים שהודו לנו מאד על התערבותנו.  

אדם כבן 60 פנה אלינו וסיפר שמזה 15 שנים הוא עובד כאב בית בבית הכנסת הראל שברחוב שמואל הנגיד. הוא דואג לכל צרכי היום יום של בית הכנסת וגני הילדים הפועלים בו. מעולם לא היו לו בעיות כלשהם עם הרשויות והוא עובר כל יום דרך מחסום בית לחם בבוקר ובערב.

הבוקר בבואו למחסום התבשר שהוא מנוע שב”כ ונשלח למת”ק. הוא מסר את תעודת הזהות במת”ק ונדרש לחכות באולם ההמתנה. מאז השעה 09:00 הוא מחכה ושום דבר לו קורה. שוב פנינו לראוי שהזמין אותו להיכנס, אך אחרי 5 דקות חזר האיש ואמר ששוב נדרש לחכות. אחרי חצי שעה, יצא אחד הפלסטינים ומסר לו את תעודתו ללא כל הסבר או הנחיה. אנחנו הנחנו שפירוש הדבר הוא שהכל בסדר, אך לא כך חשב האיש שהיה מוטרד מן העובדה שלא נאמר לו שום דבר וחשש שמא הסיפור יחזור על עצמו למחרת. החלטנו לקחת אותו אתנו למחסום ולבדוק שם שמא הייתה טעות בבוקר. פנינו לחלון הראשון, מה שגרם לצערנו לעיכוב התור.

התברר שאכן האיש סומן כמנוע שב”כ. צלצלנו מיד לסילביה ומשלא מצאנו אותה דיברנו עם חנה א. המטפלת ביחד עם סילביה במנועי השב”כ, חנה נעזרה בחנה ב. ואחרי טיפול מהיר ויעיל הודיעה חנה ב. לנו ולו שהעניין סודר!   

במחסום עצמו לא ראינו כל חיילים רק עובדים של חברות אבטחה. אחד מהם טען שאסור לנו לעמוד ליד החלונות וכשביקשנו הוראה כזו בכתב אמר: “כאן משנים את ההוראות מרגע לרגע, אין הוראות כתובות”.