בכל פעם שהמכונית מתמלאת עד לגג בשקיות בגדים וחבילות כלי מטבח וכל מה שאתם מוסרים לנו בשביל ידידינו ז., אנחנו יודעות שהגיע הזמן לצאת למשמרת.

אז יצאנו לעזון. בדרך אין אפילו רכב צבאי אחד, כולל בכניסה לעזון. לא ראינו אפילו חייל אחד עד שהגענ ו למחסום חבלה. מענין למה. האם הם סיימו להציק לפלסטינים ופרשו למנוחת צהריים?

ז. איננו בבית. יצא לסידורים. הוא ובנו מנועים עכשו. אחרי שהחיילים פרצו אליהם באחד הלילות , הפכו את הבית ולקחו את ק. בנו הבכור למאסר. על מה? אין כלום ולא היה כלום, אז שחררו אותו אחרי פרק זמן. אבל עכשו הוא מנוע, וגם אביו, ז. מנוע, שמא ירצה לנקום. ככה עובדת השיטה.

אנחנו מוסרות את כל הכבודה לבניו החביבים, מברכות את אשתו, וממשיכות לדרכנו.

במחסום חבלה התנועה רגועה. צהריים. החיילות מדלגות על שלב הבדיקה בבולם, לפי ע. זה קורה רק בצהריים. חם בחוץ. אין הרבה רכבים ומעט מאוד הולכי רגל. אשה מבוגרת פונה אלינו בבקשה לעזור לה להגיע לבית חולים בישראל לניתוח. לדבריה, היא עבדה שתים עשרה שנים אצל מגדל פרחים ברעננה, ושם נפלה ונחבלה ברגלה. יש לה אישורים, ניירות, טפסים, כל מה שצריך כדי להגיע לניתוח. אנחנו שואלות- אז למה את לא פונה לבית חולים בשכם? ואז, בחיוך מבויש היא מודה שהיא מפחדת….

אצל ע. במשתלה אנחנו מתעדכנות במה שקורה מסביב. עיקר הענין עכשו הוא במעבר הפלסטינים בפרצות שבגדר, לכיוון תל אביב והים. ע. מספר שבדרך כלל השלטונות מעלימים עין מההתגנבות הזאת, אבל לפעמים תופסים מישהו ומחזירים לגדה. זה קרה למשפחה של אחיינו. למרות זאת אפשר לראות המון פלסטינים על חוף הים, וזה משמח.