"אתה רואה מה קורה כשאתה עושה להם את השוק הזה פה?" (חייל לחייל)

על כביש 505 בין אורנית לשערי תקווה יש פילבוקס חדש, מחסום חדש, וגדרות מתכת מתוחות. אנחנו נכנסות  דרך המחסום אל תוך הכפר, עזון עתמה. מאחורי המחסום קוראים ילדים בקול חזק שמות של ירקות, שמונחים מתחתם בארגזים. פועלים יורדים מטרנזיטים לצד המחסום ונבדקים על ידי החיילים. לאחר הבדיקה רק מעטים עוצרים לקנות מהילדים: הדרך הביתה עוד ארוכה, שלושה קילומטר בהמשך הכביש יש עוד מחסום, ואח"כ ייעצרו בעוד מחסומים ובכל אחד כזה בודקים את כל החפצים, מי צריך עוד שקיות על הראש. לפעמים הם מחייכים אל הילדים באהדה וחלק מתבדחים איתם.

הנה הסבר הלקוח מדו"ח קודם של ויוי צורי על מצבו של הכפר עזון עתמה עד לפני חודש:

הכפר עזון עתמה נכלא בתוך גדר ההפרדה בין ההתנחלויות אורנית אלקנה ושערי תקווה, הן הן ההתנחלויות שכדי להלבין אותן ולהשאירן בשטח ישראל נכלא הכפר בגדר מכל צדדיו. כלא בתוך כלא, זו המלה, ולא המלה המכובסת: מובלעת קו התפר.
בצד הצפוני המחסום מאויש צבא, מחסום קשה . הרבה חיילים וחיילות, חדר מגנומטרים, מגדלים, בוד'קות, קרוסלות, כל אחד, כולל נשים הרות ופעוטות, צריך לעבור דרך חדר המגנומטרים. במקביל לגדר הסוגרת על הכפר כביש בטחון לכל האורך שאנחנו יכולנו לראות. בצד הדרומי של הכפר חסימת סלעים הסמוכה לכביש 5 , כביש ההפרדה המנוע לפלסטינים.

לפני חודש הושלם התוואי המתוכנן ועכשיו הכפר נעול על בריח, גם מצידו הדרומי. שני המחסומים ננעלים בשעה תשע בלילה. עשרה מבתי הכפר נמצאים מצידו השני של כביש 505- לכל "חריגה" הומצא דיכוי הולם.

את ס' וא' היינו פוגשות תמיד במחסום הצפוני. הם גרים באחד מאותם בתים מעברו השני של הכביש. הם מעזה במקור אבל חיים כאן כבר שנים רבות על אישורים זמניים שהפסיקו לתת לפני שנה ומאז כל פעם היו מעכבים אותם במחסום במשך שעות עד שמישהו איפשהו אומר שאפשר לתת להם לחזור הביתה. כעת הוסיפו עוד מכשול בדרך והם ממתינים פה כבר שעתיים. מספרים על בתם בת ה-17 שצריכה לצאת מחוץ לעזון עתמה אל כפר אחר בגדה כדי לעשות בחינות בגרות אבל לא נותנים לה, בינתיים המורה מביאה לה את הבחינות לבית הספר בכפר.

אז כבר אי אפשר למכור את הירקות של הכפר לישראל ובגלל זה הילדים כאן מתחננים על נפשם. וגם נהגי המוניות כמעט כבר לא עובדים כי עכשיו מחפשי העבודה נטולי האישורים כבר לא חוזרים דרך כאן, רק הפועלים של אלקנה ושערי תקווה ועץ אפרים שלהם יש אישורים מיוחדים, וגם אותם לפעמים שולחים לקלקיליה. תלוי בחיילים. וע' נהג המונית, איש מבריק ואחד שבאמת לא מתלונן אומר לי בעצב שאין לו כסף. בזמן שאנחנו מדברים נוסעים ג'יפים של הצבא מהכפר ויוצאים דרך המחסום. כל פעם בא חייל ופותח להם במיוחד כי זה סוג הרכב היחידי שעובר כאן. ע' מסביר לי שהרכבים של הצבא כבר לא נוסעים בדרך הביטחון של שערי תקווה כמו פעם, אלא עוברים דרך הכפר, כל היום וכל הלילה ועושים המון רעש ולתושבים קשה לישון.

מאחד הג'יפים יורד חייל וזועם על הילדים הירקנים. הוא צורח לאחד שבדיוק במקרה חוצה את הכביש: "תזוז עם העגלה תזוז" ולחייל שבא לפתוח הוא אומר "אתה רואה מה קורה כשאתה עושה להם את השוק הזה פה?!" ונראה שהוא מתכוון להרוס, אז השני ללוקח אותו לצד ומספר לו שאנחנו (נשים יהודיות) נמצאות כאן והוא עונה "מה איכפת לי" אבל מתאפק ולא מחבל עדיין.

"גואנטנמו מס' 2" אומר לנו ע'. המשפחות שגרות בצד השני של הכביש מותר להן להעביר רק קצת מצרכים הביתה. למשל רק קילו תפו"א אדמה. שוקלים להם. ואיך משפחה עם עשרה ילדים יחיו מקילו תפו"א. לפני כמה ימים איש חזר עם חבילת פיתות והחיילים ספרו לו. רק עשר נתנו לו להעביר.

ע' אומר ומחייך:  "גם האנשים משערי תקווה לא רוצים פה את המחסום, לא כי הם אוהבים אותנו, פשוט אם פעם הבית היה שווה שלוש מאות אלף, ככה הוא שווה מאה אלף".