הגענו למחסום עזון עתמה מן הצד של הגדה מצד הכפר הסמוך בית אמין.
כעשרים איש שהיו מחוץ למחסום חיכו כדי להיכנס בקבוצות של שלושה ארבעה, או שחיכו לתפוס הסעה ביחד בתוך הכפר או שהעדיפו לעמוד כך מול החיילים. הם סיפרו על מכות שהיו במשך השבוע .
חיילים זחוחים  התיחסו בהתאם להימצאות האנשים שמחכים בחום הכבד לעבור במחסום ,גורמים להמתנה ארוכה גם כשלפני הקרוסלה רק שני אנשים. הקרוסלה נפתחת בידי מישהו או מישהי מוסתרים בתוך הבודקה הסמוכה לחדר המגנומטרים. אף אחד או אחת לא נמלט/ת מן המגנומטרים, ראינו גם אישה הרה וגם ילד נכנסים לשם.מי יודע מה החשיפה הכבדה היומיומית הזו עושה לגוף האדם. מסביב שקט מאד ועל כן קשה מאד לדמיין שכאן מתרחשות התעללויות ואלימות מעבר להתעללות של המצאות המחסום עבור תושבי עזון עתמה.
גדר ההפרדה וכביש הבטחון שבתווך נראים לאורך כל האופק שהעין שלנו יכולה להגיע,  וכנראה מתוכננת עוד גדר שתפריד בין ההתנחלות שערי תקוה לעזון עתמה והיא וודאי תנגוס באדמה ובבתים של הישוב הפלסטיני.  בתי ההתנחלות ממש נושקים לבתי הכפר, המרחק ביניהם פחות ממאה מטר,ההתנחלות כמו נמה את שנת צהרי שבת חמה ולא כאילו ,אלה למעלה מגודרים ומבוצרים מבחירה תוך רמיסת האחר,ואלה למטה מגודרים כלואים ונרמסים כל רגע ורגע. בשיחות במחסום לא נשמעות תלונות דווקא על התנכלויות מן ההתנחלות החפה מכל יחסי שכנות אלא  שהסבל הוא בגלל המחסום ,החיילים ,הכליאה, וההפרדה, אני רוצה להוסיף שוב את ההמלצה לצאת למחסום הזה , מתאים לכל שעה וכל יום   ביקרנו בכפר רפת אצל משפחה שאת אם המשפחה פגשנו במחסום שבוע לפני, היא ניסתה לעבור במחסום כדי לעבוד או במטעי הזיתים שבעזון עתמה , או להגיע לישוב ישראלי ערבי ,לעבוד ולפרנס את ילדיה.יזמה אתנו את השיחה ובישירות ביקשה את הטלפונים והתעקשה שנבוא לבקר.הכפר רפת בערך באמצע הדרך דרומה בין עזון עתמה ודיר בלוט.ה"כרך" הקרוב הוא סלפית.בצידי  הדרכים המובילות נוף גדה פלסטינית,גבעות חשופות או זרועות זיתים,הנופים עוצרי נשימה וממרחק כל כפר פלסטיני נראה כאילו חובק עולם שקט ונוח,ולא פלא שזר שיקלע לרגע לא יבין מה רע פה, אבל אפילו למי שלא ממש מסתכל,חוקר או שואל אט אט מציצים שלטי ההתנחלויות,ששמותיהם לא ממש שגורים בחדשות ובשיח הישראלי ,הנה למשל פדואל ונילי ונעלה וברוכין ,עלי זהב ונטפים וגם מחצבת נטף ,כולם מרחוק מגודרים,ואדומי גגות  מרוחקים מכל וכל מיושבי הכפרים הפלסטינים. ובין איך אפשר בלי מחסומים,חסימות ומגדלים, בדיקות וטרטורים.
הכפר רפת כפר קטן ,הגישה  לסלפית בכבישים ארוכים ומסובבים,עם מחסומי צבא,חסימות ומנהרות לנסוע מתחת לישראלים .תמונה טובה אפשר ללמוד גם מעיון במפות אוצ'אה אצל לטיפה ברפת למדנו שיעור בצניעות, מה רבה היתה הכנסת האורחים למרות העוני הקשה ,לאט לאט הגיעו לבית הקטן שאין בו כמעט כלום שכנה וגיסה אחות ובת דודה עם ילדיהם וילדותיהם, כולן רק רצו להכיר ולהשתתף בשיחות שקלחו,האחת מספרת על בניה בכלא, השניה על הקושי להגיע ללידה במרפאה בסלפית, על  קשיי פרנסה, על הגברים של המשפחה שאין להם סיכוי למצוא עבודה ,והחלוקה הלא צודקת  של כספי הסיוע מן הרשות.על החלומות של הצעירים שנקטעים כי שי כיבוש ומשטר נפסד ואין סיכוי . ולטיפה גיבורה פלסטינית, צמדנית אמיתית,לא ביקשה כלום רק להכיר מקרוב ולהתידד. בית דל חומרית אבל מלא בגאווה על הישגי הבנים בלימודים,והדאגה לחינוך חוט שמקשר בין כל האמהות ביקור כזה בצמוד לעמידה במחסום נותן מעט תקוה ואת האנשים האלה הרבה פעמים נקשריםאליהם במחסום