ענבתא-ג’ובארה, יום א’, 10.7.05, אחה”צמשקיפות: אליכס ו’, סוזן ל’ (מדווחת)סיכום:אחד הדברים שמשמרות מחסום ווטש תופסות כל יום הוא הבנאליות היומיומית של הכיבוש. נקודת המבט שלנו היא זו של משתתפות, אנחנו שם, לכן זה לא ממעוף הציפור או ממרחק מופשט. כתוצאה מכך, הפרספקטיבה שלנו אותנטית, אינטימית ומאוד אישית. אולי בנאליות הכיבוש מראה זאת יותר מאשר הנוהג הרגיל של דמוניזציה. המשמרת של היום הייתה דוגמה מושלמת לבנאליות הכיבוש, וכיצד הכיבוש מזין את עצמו מתחושה לא נכונה של צדק וכוח.ענבתא16:30 – הכניסה הפסטורלית לבקעה כמעט בראשיתית. נכון, על אחד הבלוקים הגדולים שנותנים לכביש את המראה הרגיל של מסלול מכשולים יש גרפיטי צהוב פלואורסצנטי “תסתכלו – טול כרם” ותחתיו גולגולת ועצמות. מצד שני, לא נראה אף חייל, אף המר צבאי, רק אנפה לבנה מזדמנת ועפה בחום השקט של הקיץ. אנחנו עוצרות ומסתכלות לזמן מה, בעוד שמספר מוניות צהובות, מלאות נוסעים בדרכם לטול כרם, עוברות ולעיתים תכופות מנפנפות. נהג מונית אחד מאט וצועק בחיוך שמח מהחלון הפתוח: “במהלך שבוע, כלום, אני פשוט עובר: זה השלום!” מיניבוס לבן עם לוחית ישראלית וסרטים כתומים עוצר ליד המכונית שלנו ואנחנו מצפות, לא שמחות במיוחד, למה שיקרה: קבוצת פלסטינים מתגלגלת החוצה, מטיילת בנינוחות לעבר מונית צהובה בדרך לטול כרם שממתינה, והנהג בעל הזקן חוזר למקום שממנו בא. שקט הקיץ מופרע רק על ידי הרעש של מזיז אדמה, גבוה מעלינו: כביש חדש לעינב או ממנה, למחנה הצבאי הקרוב אליה או ממנו. נצטרך לחכות ולראות: בנייה בלתי פוסקת ושיפור התשתית מאפיינים כמעט כל משמרת בגדה המערבית.ג’ובארה17.00 – בשער ה”צפוני” שמוביל לכפר אומרים לנו החיילים שאנחנו לא יכולות להחנות את הרכב במקום הרגיל. יש “חבילה” מסוכנת בכניסה לסככת המעוכבים הריקה, שקית קניות פלסטיק לבן רגיל. החיילים עומדים ישירות מולו, במרחק של פחות משלושה מטרים, ולמרות שהם אלה שמכניסים צעירים לתוך הסככה ומשחררים אותם ממנה, אין להם מושג, או כך הם טוענים, כיצד החפץ הגיע לשם. הם קראו לעזרה.17:15 – בחלק ה”דרומי” של המחסום יש תור אין סופי של רכבים שזוחלים על השביל המלוכלך לעבר טול כרם, החום בלתי נסבל, החיילים עצבניים ולא קואופרטיביים, נובחים צווים חד-הברים לעבר האנשים שמחכים לבדיקה, רבים מהם עם ילדים. אין מים בהישג יד, וישראלים פלסטינים בעלי תעודות כחולות ואישורי כניסה ויציאה מקבלים יחס מחמיר ולעיתים תכופות נאלצים לחכות יותר מאחרים (ענישה), אך הם מחזירים תשובות לחיילים. אישה מקלנסואה עם שלוש ילדות קטנות שמשתוקקת לשתייה (שאנחנו מספקות לה) דוחפת את התעודה הכחולה ואת האישור שלה לידי החייל ומחייכת אלינו כמו תלמידה שובבה. גם אנחנו זוכות לייחס הרגיל: “אתן מפריעות לנו, אנחנו עובדים, אנחנו לא יכולים לדבר אתכן וכו'”. התגובה שלנו: “האם אתם יודעים מה זה מחסום ווטש?”. אנחנו מקבלות הנהון לא ידידותי וממשיכות להסתכל. 17:30 – בחזרה במחסום הצפוני פועלים שחוזרים מישראל נשלחים ל”ארתאח, מחסום חדש”, אך הם תמיד עברו כאן. צעיר בודד מעוכב עתה, הוא יושב מחוץ לסככת המעוכבים עם החבילה החשודה שלה. רכב צבאי עם קבוצת חיילים ונהגת מגיע. היא מתיישבת בצל המחסום ואוכלת באיטיות אשכול ענבים גדול. ארבעה חיילים חמושים היטב, כולל משקפת וחפצים אחרים, הולכים לחבילה, חוזרים לנהגת אוכלת הענבים, מתייעצים ועוד מתייעצים. אחד מחיילי המחסום מעביר את המעוכב לרשת ההסוואה הקיצית באמצע המחסום והוא מקבל מים, כמה ענבים ותאנה. לאחר מכן הוא מוחזר לאזור סככת המעוכבים ושם, כך אנחנו שומעות מרחוק, אחד החיילים שהגיעו זה עתה מבקש ממנו לקחת את החבילה לשביל הפלסטיני המלוכלך בצד השני של המחסום. הצעיר ממשיך לשבת באופן סטואי. שום דבר לא קורה. החיילים מתייעצים עוד פעם, אחד חוזר לבחור, אומר לו מילים אחדות והוא משוחרר (ללא החבילה). הנהגת אוכלת הענבים חוזרת לרכב הצבאי, החיילים עולים והם עוזבים. החבילה עדיין במקום. קצת יותר מאוחר אומרים לנו החיילים “להתרחק חמישים מטר”: הם קראו ליחידת החבלנים שצריכה להגיע כל רגע. אנחנו הולכות לערוך ביקור אצל אבו חאתם ומהבית שלו יש לנו נוף מסביב על ההתרחשויות. מחסום ג’ובארה מרוקן בהדרגה, אך הכול מתנהל בתנועה איטית, הכול נעשה בשעמום. רכבים של מתנחלים נעצרים בתור ארוך על הגבעה לפני המחסום, משאיות גדולות עם תוצרת חקלאית מהגדה המערבית נעצרות ליד השערים הצהובים. ובכל הנקודות שמובילות למחסום וממנו מחכים פלסטינים בתורים אין-סופיים. רכב ספארי עם חיילים רבים מגיע מכביש מכשול ההפרדה החדש, השער לכפר ג’ובארה נסגר, טריז פלסטיק גדול הושם לעברו. חייל מרחיק מספר צעירים ואומר לנו להיכנס לבית. לאמצע המחסום מגיע עתה רכב נוסף, רכב משטרתי. נוסעיו יורדים, לובשים באיטיות את כליהם המיוחדים ומוציאים את הרובוט כדי שיתמודד עם החבילה המסתורית. אבו חאתם אומר לנו שזו רק מתנה לחתונה, אך הוא ומשפחתו נבהלים ונכנסים לבית. לרובוט יש מספר תאונות בדרך לחבילה, הוא מועד מעל אבן, כמעט נדחף לתוך סככת המעוכבים, אך בסופו של דבר הוא מושך את החבילה מהכניסה, שם אותו בצורה מסודרת מולנו וסופסוף מוציא מספר “יריות” – בסך הכול ארבע. אנחנו רואות כיצד נייר הזהב עף, והכול נגמר. השרידים יישארו שם ללא ספק הרבה זמן! כאשר אנחנו הולכות לדרכנו דרך השער שעדיין היה סגור, אנחנו עוצרות באתר האירוע ורואות נייר זהב מבריק וכוס חצי שבורה מחרסינה דקה. 18:40 – בדרכנו חזרה לרכב בחנייה מעבר למחסום הפלסטינים בתור שואלים מדוע נאלצו לחכות יותר זמן מרגיל. כמובן, אף אחד לא אומר להם דבר, והחיילים ממשיכים לנבוח פקודות וממשיכים את בנאליות הכיבוש.