18.7.23  – מרים העיוורת מפסאיל

לאחר 3 שנים שבמהלכן מרים העיוורת מפסאיל קיבלה זריקות בעיניה להצלת הראייה אצל רופאה פרטית, החלטנו, בינואר השנה, להפסיק את הטיפול אצלה ולהמשיכו בבית חולים חדש לעיניים הוגו שאבש בתורמוס עיא. הסיבה להפסקת הטיפול היא הקושי להשיג את המשך המימון. הטיפול המוצלח עד כה החזיר למרים את ראייתה ואת בטחונה העצמי ובהתאם היא חזרה לתפקד בביתה.

התקשינו מאוד לקבוע למרים תור במרפאת החוץ של בית החולים בתורמוס עיא, כי הוא עדיין לא רשום באינטרנט. באפריל נקבע לה טלפונית תור לסוף החודש (26.4.23) ואנו הגענו לקחת אותה מביתה בפסאיל אל בית החולים. למרבה האכזבה התברר שהתור כלל לא נרשם. חיכינו איתה ארבע שעות  עד שרופא (שאיחר להגיע עקב סגירת מחסום ביציאה משכם) יבדוק אותה בדיקה שטחית ויקבע לה תור לבדיקה רצינית יותר. נקבע תור ליוני (26.6.23).  יומיים לפני כן מתנחלים ביצעו פוגרום נורא בתורמוס עיא, שרפו בתים ומכוניות וירו בתושבים באש חיה (ראו דוח 23.7). עקב האירועים מרים ביקשה לדחות את התור. אנחנו נסענו לשם כדי לתעד את שרידי ההרס הקשה, אך לא קבענו תור חדש כי בית החולים היה סגור לרגל חג הקורבן. כעבור שבוע נסענו במיוחד וקבענו למרים תור חדש באוגוסט (7.8.23).

בינתיים, מצבה של מרים התדרדר. היא התקשרה אלינו בחרדה וסיפרה שהראייה שוב נפגעה עד כדי עיוורון בעין ימין וחולשה בעין השנייה. פה השיקול הכספי נדחה. התקשרנו מייד לאותה רופאה פרטית ביריחו, שהזמינה אותה ליום שלישי אחה”צ, לפני שהיא מתחילה לקבל חולים. לפני היציאה לדרך קנינו הרבה אוכל בריא (ירקות וקטניות) כי למרות הסוכרת החמורה שלה, שגורמת לעיוורון, אין בכוחותיה הדלים של מרים לספק תזונה נכונה דלת פחמימות לה ולמשפחתה הענייה. אגב, כל המשפחה סובלת מסכרת. קנינו מזון גם לשכנתה הצעירה, שביקשה, מכיוון שגם היא חולה וגם לה אין במה להאכיל את הילדים.

בגלל המחסומים בכניסה ליריחו החלטנו לא להיכנס לעיר במכונית שלי. הזמנו מונית מאל עוג’ה ליריחו ולאחר הטיפול התקשרנו לאותו הנהג שהיה עסוק אומנם, אבל שלח לנו מייד נהג אחר.

בקליניקה נשלחו לעברנו מבטים סקרניים – מה עושות שתי יהודיות עם אישה בדואית? אך כולם חייכו ובירכו אותנו בחביבות. התברר שהעיוורון אצל מרים נבע משטף דם ברשתית של עין ימין. הרופאה הזריקה בשתי עיניה מה שהזריקה וכמו תמיד הסבירה לה שהיא חייבת לשמור על תזונה דלת פחמימות. היא ביקשה גם שהרופא המטפל יחליף את האינסולין, כי הנוכחי לא ממש עובד.

היה יום לוהט, וביריחו הראה מד החום 48 מעלות. לא יכולה להבין איך אנשים חיים בחום כזה. אצלי העיניים והעור שרפו כל כך! והזקנה שניסתה להיעזר במעקה מתכת כדי ללכת נרתעה בצעקה לאחר שכף ידה נכוותה.

אחרי שהחזרנו את מרים לביתה הלכנו לשכנתה הצעירה. גם לה יש עוד צרות ומחלות מלבד מצבה הכספי הנואש והסוכרת, גם המזגן בביתה והמאוורר – מקולקלים.  הבטחנו לה מאוורר חדש. היא הראתה לנו את כל התרופות שהיא לוקחת – שקית מלאה בקופסאות, מרביתן ריקות. יש לי הרגשה שהרופאים במקומות אלו מלעיטים את החולים בתרופות משום שאין להם זמן ותנאים לבדוק מה באמת לא בסדר. למרות שהחלטנו מראש לא לתת כסף, אי אפשר היה לעמוד מול סבל האישה הצעירה הזאת ונתנו לה כדי שתקנה לפחות את התרופות החיוניות ביותר. הלב ממש נקרע לנוכח מצוקתה.