קלנדיה: השער להולכי רגל סגור. יפתח בחמש.
בדרך אל:
ילד הציע למכירה בקבוקי מים קרים לעוברים אל הגדה. אלא שבשל סגר שבועות איש מלבדי לא עבר והמקום היה שומם מעוברים וקונים. הוא שאחרי הלימודים ממהר לכאן, לעזור לפרנסת המשפחה ודאי חזר הביתה עם ערב בחוסר כל.
מיהרתי לדוכן הפירות של משפחת תמימי. קיוויתי לפגוש את עבדאללה או לפחות לשמוע את בשורת שחרורו מהכלא. לא זה קרה ולא זה.
עבדאללה בעופר, אמר בן דודו שהיה על משמרתו בדוכן, אף אחד לא יודע למה ועד מתי, אולי, אולי יחזור לחג.
הפלסטינים כולם, לפחות כל מי שפגשתי, יודעים שיש ליהודים חג, חג שבועות.
הם יודעים כי יש סגר. אבל זה שלמוסלמים יש בעוד ארבעה ימים חג שנקרא עיד אל-אדחא, את זה היהודים לא יודעים וזה גם לא מעניין אותם.
כמו שכתב אלבר ממי: הארץ מתנהלת בקצב חגיו המסורתיים (של הכובש), אפילו הדתיים, ולא על פי חגי התושב (דיוקן הכובש, עמ’ 38).
בעוד הם חושבים ומחכים לשחרור אסירים ולחג שמתקרב, חשבתי אני על קלפים, על ישראל שמשתמשת בחייהם ומותם של פלסטינים כבקלפים, מחזיקים אלפי פלסטינים חיים בבתי הכלא למקרה שיתבצעו חילופי אסירים במסגרת הסכם שישראל תאלץ לקיים, ושומרים אלפי גופות למקרה שההסכם ישיב לקבורה חטופים מתים וישראל תידרש להשיב למשפחתם את מי שמתו בבתי הכלא ולא הושבו למשפחתם קבורה, האחרון שבהם ווליד דקה שמותו גרם (גם) לי צער רב.
בדרך חזור:
כשהגעתי למחסום להולכי הרגל כדי לחצותו, ראיתי קבוצת אנשים עומדים, נשענים על הקירות החיצוניים.
סגור, יפתחו בחמש, אמרו.
שבתי למחסום הרכבים, נכנסתי למכוניתו של אדם שהסכים להסיעני אל צדו האחר של המחסום.
חשבתי שה”בחמש” זו אחת מגזירות הסגר, לא, אמר לי האיש, ככה זה תמיד, הם עושים מה שהם רוצים.
הנסיעה התנהלה בעצלתיים, מטר ועוד מטר ועצירה ושוב. הנהג היה שווה נפש, אני שאבדתי את הסבלנות נאלצתי להחזיק את עצמי בכוח לא לצעוק לחיילים דרך החלון.
כשהגענו מול עמדת הבדיקה הושטנו לחיילים את התעודות שהועברו מיד ליד, מחייל לחיילת וממנה לקצינה. הקצינה, סגן דניאלה, נגשה לחלון, פנתה אלי וטענה שאסור היה לי להיות שם, בצד האחר של המחסום שהוא “הצד האדום” כי זה שטח צבאי סגור.
- אם זה שטח צבאי את צריכה להראות לי צו אלוף אמרתי.
- יש צו אלוף שאוסר על יהודים להיות שם, באדום, ענתה.
- אז תראי לי, ביקשתי/דרשתי.
- הלכה דניאלה ואנחנו, הנהג ואני, נשארנו מעוכבים לצד עמדת החיילים. הצעתי שאצא והוא, שלא קשור לנושא שלשמו אנחנו מעוכבים יוכל להמשיך בדרכו, לא, אמר האיש, נחכה יחד. חיכינו.
- אחרי כמה דקות חזרה דניאלה: אין לי עכשיו את הצו, בפעם הבאה אראה לך אותו והוסיפה: תביני, אנחנו בעד זכויות אדם, אנחנו בעד חופש תנועה, אבל פה, בצד הזה של המחסום אנחנו אחראים לביטחון שלך, שם, באדום, אנחנו לא יכולים לשמור על הביטחון שלך, זה למה אסור לך.
- אוקיי, אמרתי, רק שזה לא מדויק, כי אם הייתי בניר עוז שזה לא בצד האדום, גם אז לא הייתם שומרים על הביטחון שלי.
- הייתה פאוזה, דניאלה התכנסה בעצמה, ראו שהיא חושבת ומעכלת את המשפט האחרון שלי, אז הרימה שוב את המבט אלי ואמרה: את צודקת. שוחררנו לדרכנו.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
!Tamar FleishmanJun-25-2025קלנדיה: תושב הגדה פצוע בשתי רגליו
-
