קלנדיה, יום א’ 7.10.12, אחה”צ
זה היה ביום שישי אחר הצהריים שהם תפסו את מוניר נעים חאמד בן החמש עשרה וחצי.
"מוניר הוא המנהיג," אמרו האנשים.
מוניר הוביל בכל ערב את חבריו ממחנה הפליטים כשהם חמושים באבנים למאבק במחסום ובחיילים שיצאו מולם. הוא עמד בראשם כשנורו לעברם בתגובה רימוני הגז.
"הם באו שישה חיילים, שלושה חזרו אחורנית ושלושה התגנבו ועשו לו כיפה אדומה" (מלכודת) סיפר עד ראייה, שאחרי שבע שנות מאסר בכלא הישראלי שולט לא רק בעברית אלא אף בקיא בביטויי הסלנג.
אירועי השבועות האחרונים לא דווחו בתקשורת הישראלית ולא בזו הפלסטינית. חיפוש 
ב"מען" וב"וואפא" העלה חרס. התקשורת גם לא דווחה על ההפגנות המתקיימות במחסום ביתוניא מול כלא עופר, שבו מרצים ענשם מרבית האסירים הפוליטיים הפלסטינים, המוגדרים "ביטחוניים" או "טרוריסטים", כינויים העושים עמם עוול.
שלטונות הכיבוש פועלים באותה מדיניות שנהג שלטונה של מרגרט טאצ'ר ונעזרים בשפה לגרום לדה-הומניזציה ללוחמי חירות עמם.
עכשיו נוסף לאסירים הפוליטיים גם הנער מוניר וכמו בכרוניקה ידועה מראש גלוי פנים התריס עם חבריו כנגד המחסום וכמי שמכיר את המקום ואת פריסת המצלמות, ודאי לא היה מופתע משניצוד.
מעצרו של מוניר לא הרתיע את חבריו מלתקוף גם ביום המחרת את המחסום:"הרבה גז היה בשבת," סיפרו. והוסיפו וסיפרו על שני גלי עימותים: הראשון בשעה הקבועה, מעט לפני השקיעה, והשני בשעת לילה מאוחרת שבה, לבד מאבנים, הושלך לעבר המחסום גם בקבוק תבערה (מולוטוב). וסיפרו על חיילים שרדפו אחרי נער שמצא מסתור באחת החנויות ופרצו את דלתה וגררו אותו עמם. ופארס סיפר שגם הוא נתפס ונלקח פנימה, למתחם המחסום, שאזקו את ידיו, קשרו את פניו והיכו אותו. רק לאחר חצות ניצודי אותו היום שוחררו.
ותרמילי כדורים הפזורים על האדמה אי-פה אי-שם מעידים על ירי מעבר לרימוני ההלם והגז.
ובצדו הפנימי של המחסום חנתה שריונית של משמר הגבול ששוטריה חיכו חמושים ודרוכים.
ושולי הכיכר שבסמוך לה מתכנסים לעת ערב הנערים, נקבצה קבוצת חדשה של ילדים, תושבי העיירה אר-רם. המבוגר שבהם רק בן 14. הוא סיפר שבא עם חבריו כדי לזרוק אבנים על חיילים, שהוריו אינם יודעים היכן הוא או מה כוונותיו, שהוא זוכר את טלאל רבייא שנרצח מירי חיילים בחודש פברואר האחרון (http://www.etgar.info/he/article__587) , שהוא חולם להיות שאהיד כמותו, ולא, הוא לא פוחד.
ובשעה הקבועה בה הנערים הקבועים החלו להיאסף במקום הקבוע וכשאבנים כבר מילאו את כפות ידיהם הקפוצות וסלעים כבר נגררו אל שולי הכביש כדי לחסום אחד מצירי התנועה, הגיעו כמה אנשים בוגרים, בעלי סבר פנים של מכובדות והוכיחו את הנערים על מעשיהם שאינם ראויים, על כך שהם פוגעים בבני עמם שלהם, ואמרו שאם למחות הם מבקשים, עליהם לצאת בצעדה של שלום ולא של מלחמה.
אין לדעת אם הדיבורים והתוכחה שכנעו את הנערים או מרותם פעלה, מכל מקום הנערים פנו לאחור בדבוקה מלוכדת ונבלעו בסמטאות מחנה.
הרושם הוא שלא הייתה זו התארגנות ספונטנית להפסקת פעולות המחאה, אלא שליחות מטעם.
– אני יודעת בוודאות שאחד האנשים מאותה משלחת הוא מועסק של הרשות.
וקשה שלא לחשוב על שיתוף אינטרסים פוליטיים בין ישראל לרשות הפלסטינית שמטרתה למנוע מגורמים בלתי נשלטים לקחת יוזמה או לחמם את השטח.
הדעה מתחזקת נוכח העובדה שלאירועים אין הדהוד בתקשורת ומכך שלמעט מעצרו של מוניר, שנועד כנראה לסרס את המחאה, לא היו גלי מעצרים כפי שהיינו עדים להם כבאירועים דומים בעבר.
פרשנות זו היא על דעתי בלבד והיא טובה כמו כל דעה אחרת. ורק ימים יגידו אם יהיה זה סופו של גל המחאות או אולי הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים מזה זמן יבעבעו ויעלו חרף המרות השלטונית.
– ובמחסום סגר. או כמו שהגדיר מכר את המשואה:" אם לכם יש חג, סימן שלנו יש סגר".
ובסגר מותר המעבר לבעלי תעודות כחולות בלבד, כלומר לתושבי מזרח ירושלים. למעט המוגדרים: "מקרים הומניטרים", ביטוי שמעולם לא הבנתי, כאילו שמי שאינו מקרה הומניטרי יתנדב מרצונו לעמוד במקום הרע הזה ובנוסף להיות קורבן להשפלות ועלבונות מפי החיילת שמאחורי הזכוכית המשוריינת.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJun-8-2025קלנדיה: ריקנות במרחב הציבורי
-
